"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בנם של מרגלית ושאול. ציון נולד במושב איתן, השוכן סמוך לקריית גת, ביום ט' בתמוז תשכ"ט (25.6.1969). אביו היה ממייסדי המושב, ואימו בת צפת. ציון, שנקרא על שם סבו מצד אביו, היה ילד שני במשפחה בת שבעה ילדים, אח של זהבה, רונית, ציפי, ענת, ליאור ושמחה-חיה. ציון למד בבית הספר היסודי האזורי ביישוב אבן שמואל, וכבר אז גילה נטייה לסדר ויכולת ארגונית: אימו סיפרה, לדוגמה, על תחביב שלו כילד – לפרק, ואז להרכיב מחדש, מכשירי רדיו-טייפ. הוא המשיך ללימודים בתיכון הדתי בחברת הנוער של קיבוץ סעד. מרכז חברת הנוער וחבריו של ציון מאז מספרים שהיה תלמיד טוב ושקט, והעיקר, מה שאפיין אותו במיוחד לדבריהם – החיוך על פניו, שליווה אותו תמיד. ציון רכש חברים רבים בחברת הנוער והקפיד לשמור על קשר טוב איתם לאורך השנים, כך למשל פגש אותם בקיבוץ בשנת 2012, כשציינו יום הולדת שמונים של מדריכם האהוב. ציון סיים את לימודיו התיכוניים, וביום 25.2.1988 התגייס לצה"ל. בתום שירות החובה, שאת רובו עשה באזור עזה, החליט להמשיך בקריירה צבאית, עבר קורס נגדי משמעת והמשיך לשירות קבע בחיל השלישות. בחמש השנים הבאות ציון שירת כרס"ר משמעת בבית הספר לתותחנים בשבטה, אחר כך שירת אחת-עשרה שנים כנגד משמעת ביחידת "מורן" של חיל התותחנים. משם המשיך לתפקיד מפקד מחנה בעוצבת "קלע דוד" במפקדת זרוע היבשה. במהלך השירות ציון השתלם בשנת 2001 בלימודי הנדסת תעשייה וניהול במכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל. ציון אהב את השירות, והיה מפקד מצטיין ואהוד אשר ביצע את תפקידיו בנאמנות ובמסירות. במהלך שירותו בתפקידים השונים הוא קידם את בית הספר לתותחנות ואת האגד בכל התחומים, ביניהם פרויקטים של בינוי, משמעת, ניהול טקסים ואירועים ושיפור מתמיד של מראה הבסיס. "בולט ביותר היה מקומו ביחידה כיועץ וחונך לנגדים בכירים ולמפקדים", סיפר מפקדו, "ובכך ציון העלה את כשירותם של הלוחמים ורומם את רוחם". ארן, ממפקדי היחידה, סיפר על מעלותיו של ציון: "כשהתחלתי את תפקידי באגד במרנ"ט הצלחתי לממש את משפט המנהיגות הראשון: 'לרתום לימינך את האיש החזק ביותר בסביבה'. כמובן שזה היה ציון. ציון היה לי מורה דרך, המוציא לפועל. בעל הזיכרון הארגוני הנדיר, איש הלוגיסטיקה, השלישות, האחזקה, התקשוב ולא מעט גם איש אג"מ. הוא היה הפסיכולוג שלי, זה שלקח על עצמו משימה שאלמד לספור עד עשר בכל פעם שמרגיזים אותי קצת ... ראיתי ולמדתי המון מציון. איך לראות את הצד הטוב שלצד הרע, איך לחייך למרות הכאבים והקושי, ובעיקר איך לנצח ולהצליח בשקט ובבטחה". יוני, חייל שציון הדריך, הוסיף: "כשאומרים מורה דרך לזה הכוונה. תמיד מציץ, עומד מהצד, מדריך ודואג שהכול יעבור בצורה הטובה ביותר". סיפר אלוף משנה ראובן, מפקדו של ציון: "ציון היווה דוגמה ומופת כנגד משמעת וכמפקד מצטיין שאהב את תפקידו. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, במסירותו יוצאת הדופן ובראיית תפקידו כשליחות. ציון נשא בתפקיד שהצריך קשיחות ודרישה חסרת פשרות לסטנדרטים גבוהים, ולמרות זאת הצליח לגעת באנשים רבים ולהשפיע לחיוב על אופן התנהגותם ושירותם בצבא. ציון זכה לאהבה ולהערכה רבה מצד פקודיו בפרט ומצד כלל מפקדי היחידה וחייליה. חלקם אף ראו בו לא רק מפקד, אלא אבא ... ציון הקרין ביטחון על סביבתו והיה אדם אכפתי ואוהב אדם, אשר ראה לנגד עיניו תמיד את טובת הזולת. בשל חיוכו המבויש והרצון לסייע ולתרום היה למפקד אהוד במיוחד". ציון אהב את חייליו והירבה לעזור להם ככל יכולתו. ציפי, אחותו של ציון, עורכת דין, סיפרה: "כשפתחתי את המשרד הוא הפך לכתובת לכל חבר או חייל של ציון שהיה זקוק לעזרה או לעצה משפטית. אני וזהבה היינו מריצות בדיחות שאנחנו צריכות להגיש חשבונית לצבא, אבל הכול נעשה מכל הלב ובאהבה, כמו שלימדת אותי, אח גדול". במהלך שנות שירותו ציון הוכר כנגד מצטיין לא פעם. ביום העצמאות תשנ"ט (1999) הוענקה לו תעודת הצטיינות של בית הספר לתותחנות (ביסל"ת). כעבור שנה וחצי, בראש השנה תשס"א (ספטמבר 2000), הוא קיבל תעודת הוקרה נוספת מביסל"ת, וביום העצמאות תשס"ח (2008, שישים שנה לעצמאות ישראל) הוענקה לציון תעודת הצטיינות מטעם הרמטכ"ל באותה עת, רב-אלוף גבי אשכנזי - "על מצוינות, על מסירות ועל דוגמה אישית". לאורך השנים ציון התקדם בדרגות עד לדרגת רב-נגד, הדרגה הבכירה ביותר של נגדים. בשנת 1996 ציון נשא לאישה את רגינה-גניה (גל), אותה הכיר בצבא. נולדו להם שלושה ילדים – עדן ילידת 1997, דניאל שנולד ב-2001 ולי-אל, ילידת 2005. המשפחה גרה כמה שנים במצפה רמון, סמוך למקום שירותו של ציון, וב-2012 הם עברו לכפר סבא. ציון היה בעל ואב מסור ואוהב, שהירבה לבלות עם בני משפחתו. סיפרה גל: "אחרי החתונה והלידה של עדן החלטנו שמספיק אחד בצבא, ומאחר שאתה כל כך אוהב את המערכת אתה תישאר ואני אדאג לבית, לילדים. אתה מונית לשר החוץ ואני לשר הפנים. ואהבתי כל כך את התפקיד הזה והייתי כל כך גאה בדרך הצבאית שעשית, במסלול ללא הנחות, ביחידה רמה א'. הייתי גאה בך בכל טקס הענקת דרגה שקיבלת, בפרס הרמטכ"ל שזכית כנגד מצטיין, בדרגת הרנ"ג בגיל צעיר יחסית. הייתי גאה ואוהבת, ותמיד פרגנת ואמרת שזה שייך גם לי". כל חייו ציון נודע כאיש משפחה נאמן וכחבר מסור ועוזר, איש של חסד ונתינה לזולת. מגיל צעיר הוא הקפיד להיות הדבק המלכד את כל בני משפחתו הענפה, וגם כשגר במצפה רמון שבדרום הרחוק שמר על קשר חם וקרוב עם כולם. סיפרו אימו ואחיו: "היית לנו כאבא מאז שאבא הלך. היית תמיד האוזן הקשבת והגב התומך ... דאגת לכל אחד ואחת מאיתנו ורצית שנהיה מאוחדים. אם התעורר ויכוח בינינו דאגת, גם מרחוק, להתקשר ולגשר, ולא הרפית עד שווידאת שהכול סודר ... למרות שהיית רחוק גיאוגרפית תמיד ליווית אותנו בכל צעד ושעל, בכל אירוע ובכל משבר בחיינו. תמיד ידעת לומר את המילה הטובה שמעניקה את כל הכוחות להתמודד". רב-נגד ציון נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ט באדר תשע"ג (28.2.2013), אחרי מחלה. בן ארבעים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושב תלמים, בחבל לכיש. הותיר אישה, שתי בנות ובן, אם, חמש אחיות ואח. ספדה גל, רעייתו של ציון: "כל הלילה אני כותבת ומוחקת ... רוצה למצוא את המילים הנכונות, המדויקות, כדי לתאר בצורה הנכונה ביותר את עוצמת הרגשות – עצב שאין לו גבול, צער שאי אפשר לתאר במילים, כאב בטן שלא מרפה. לומר את המילים המתאימות פה מול כל האנשים. לספר להם מי זה ציון, ציון שלי. לספר איזה בן זוג מפרגן, תומך, אוהב ומפנק אתה. לספר איזה אבא דואג, מגונן ומעורב אתה. לספר איזה גיס ואח היית לכולם. לספר איזה מפקד היית לחיילים שלך. לא נתפס שהמסע שלך הסתיים, לא הגיוני שזהו ... תודה לך על שבע-עשרה שנות נישואין, על שלושה ילדים מקסימים, על זה שביחד הגשמנו את החלום של משפחה מאושרת. גם אם הדרך לא הייתה תמיד קלה זו דרכנו, ועשינו אותה יחד. הכול בשיתוף ובהמון אהבה. הבטחת לי שאחרי שכל זה יהיה מאחורינו, ולא היה לך ספק שנעבור את זה, תתחתן איתי שוב. אני מחכה ... מתנחמת שהסבל נמשך מספר חודשים קטן בלבד. מקווה שאתה לא סובל כבר ושאתה שומר עלינו שם למעלה. מבטיחה לשמור על האוצרות שלנו כאן למטה. תנוח אהוב יקר שלי, תנוח. אוהבת אותך לעולמי עולמים". חיה, אחותו של ציון, ספדה לו: "אחי היקר. קשה למצוא את המילים שיבטאו את ההרגשה, הכאב החד כמו סכין בלב, כשמפנימה שלא אראה אותך יותר ... רציתי לומר לך כמה אני אוהבת אותך וכמה אני גאה בך. אתה אדם נדיר, אוהב, תומך, עם לב כל כך גדול! אין עוד אנשים כמוך". ספד לציון עטר, ששירת איתו: "נפרדנו היום מאדם שאלוהים בירך אותו בכל כך הרבה תכונות טובות. ציון היה התגלמות כל הטוב שיש באדם. מפגישתנו הראשונה בכנף היה לי ברור שהוא האדם שאני רוצה לידי. מהרגע הראשון בו הצטרף לאגד היה לי ברור שזכיתי לפגוש באדם שאין רבים כמותו. איש ענק עם לב ענק, צנוע ועניו. תמיד מוצא את המילים הנכונות לומר. כל מה שייכתב כאן יתגמד אל מול מה שהיה והמורשת שהשאיר אחריו. אני כבר מתגעגע". כתב למשפחה הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ: "מפקדיו של ציון מספרים כי היה עמוד התווך של היחידה, נגד ומפקד לדוגמה, ששאף לשלמות הביצוע מתוך נחישות ומסירות ... בשל כל אלה ועוד זכה להערכתם ולאהבתם של הסובבים אותו. בטוחני כי דמותו תאיר את דרכם של מפקדיו, חבריו ופקודיו". במלאת שבוע לנפילת ציון כתבה אחותו: "בשבוע שחלף מאז לכתך מאיתנו למדנו כמה אדם מיוחד אתה. מאות המנחמים שהגיעו בכל יום הותירו אותנו המומים. ידענו שאתה בן, אח, בעל ואבא אוהב ודואג, אך לא חשבנו שאדם יכול להיות בעל לב כה רחב ולדאוג לכל מי שנקרה בדרכו ... אני יודעת שהיית רוצה שלא נבכה ושנהיה חזקים ומאוחדים בשביל אימא ובשביל הילדים שלכם ושלנו שכה אהבת. ציון, אני לא יכולה להבטיח שלא נבכה, אבל אנחנו נאזור את הכוחות לקיים את צוואתך ונשמור על הילדים שלנו ושלכם. נשמור על משפחה מאוחדת ומלוכדת, כמו שרצית ... ציון היקר, תנוח על משכבך בשלום. אתה בליבנו תמיד". במלאת חודש לנפילת ציון כתבה בתו הבכורה, עדן: "לאבא המהמם, היקר, האהוב, הדואג, הנותן, העוזר, התומך, המפרגן והמפנק שלי. חודש עבר ואני עדיין לא מעכלת שאתה לא פה, לא תהיה. לפעמים אני חושבת שזה חלום רע ואני אתעורר, אבל החלום הזה לא נגמר ואני לא מתעוררת. אתה בראש שלי כל הזמן, אני תמיד נזכרת בך ומדברת עליך: על כמה שאני אוהבת אותך, על כל הדברים שאמרת, על הבדיחות שלך, על הבת מצווה שאתה ואימא עשיתם לי, על השיר ששרת לי ועל איזה אבא טוב היית. אני מראה תמונות שלך, סרטונים שלך, ואני משמיעה את השיר ששרת לי. איך תמיד אמרת לי שאני גיבורה בגלל כל מה שעברתי. איך הלכת איתי לכל הבדיקות ולא התייאשת. ועכשיו אתה תהיה מאוד חסר לי, לאימא, לדניאל וללי-אל. רציתי גם להגיד תודה. תודה על חמש-עשרה וחצי שנים שהיית אבא מדהים". באזכרה לציון כתבו אחיו ואחיותיו: "למעלה מחודש עבר, אך הכאב לא נגמר / אומרים שהזמן ירפא, אך הכאב אינו מרפה / ככל שהזמן עובר, הוא רק הולך ומתגבר / לא ניתן לתרגם במילים, את התחושות הקשות של השבועות האחרונים / אנו מוצאים עצמנו נוברים שעות בסיפורים ובתמונות, ממאנים לקבל כי נותרנו רק עם הזיכרונות / תמונות של ילד מנומש, עם חיוך שובב ומבויש / יחד עם תמונות של מפקד קשוח, אך עם לב רחב ופתוח ... היום אנו מתנחמים, שזכית בחיים טובים ומאושרים / באישה אוהבת ותומכת, ובמשפחה כה מבורכת / בחיים מלאי עשייה, ובתמיכת חברים אשר לשבח ראויה / אח יקר, רצינו שתדע עד כמה בך אנו גאים, כשאת הסיפורים עליך שומעים / גאים שגדלנו איתך, גאים להיות חלק ממך / ועכשיו אנחנו כל כך מתגעגעים, ועליך כל הזמן חושבים".