"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

ניר לנדסמן נולד בי"ט באייר תשמ"ד (21.5.84) בבית החולים רמב"ם שבחיפה. תינוק יפה תואר היה הוא - בן שלישי לטלי וצביקה, אח קטן לרועי וזאב ולימים אח בוגר לאחותו הקטנה הדס. את שנות ילדותו הרכות בילה בגני ילדים באחוזה וכבר אז החל לרקום את קשריו החברתיים ומיקם עצמו במרכז החיים החברתיים. מכיתה א' למד ניר בבית הספר הריאלי, סניף אחוזה, וגם שם המשיך למקד את מאמציו ועתותיו לחברים ולחברות. הנתינה הייתה אחת ממעלותיו העיקריות והוא מימש אותה בכל דרך אפשרית, בכל תחומי חייו, ובכל היחסים החברתיים אותם המשיך לרקום. בשעות הפנאי שלו שיחק כדורגל בקבוצת הילדים של הפועל חיפה, והערצתו לקבוצה ליוותה אותו כל חייו. עוד בבית הספר היסודי הצטרף ניר כחניך בתנועת הצופים שהפכה לציר מרכזי בחייו. בכיתה י' קודם הוא לתפקיד מחסנאי ראשי בשבט כרמל וכל הפעילות הלוגיסטית בשבט התרכזה ב"מחסן של נירצי", כפי שכונה על ידי חבריו. היה זה תמיד נירצי שהביא, נירצי שסחב ונירצי שהסיע. הוא לא החמיץ אף לא טיול אחד ולו גם במחיר קיצור של נסיעה לחו"ל. גם המעבר לבית בירם וללימודים במסגרת החטיבה העליונה לא גרמו לו לוותר על סדר העדיפויות שלו. הלימודים היו בשבילו מן הכרח שיש לסבול על מנת להכשיר את המשך הדרך לשגשוג חייו החברתיו העשירים. עם הלימודים הוא התמודד בדרכו שלו והיטיב לתאר זאת מרכז השכבה והמחנך שליווה אותו לאורך כל לימודיו, מר שעיה בר חמא, בדברי ההספד שלו לניר: "ניר קיים הלכה למעשה את מאמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך'. החברות שלו הייתה כולה חברות אמת, ישירה, כנה ובלי 'פוזות'. ניר ידע לתת מעצמו ואת עצמו למען חבריו. תמיד מוכן לעזור, לסייע, לתת כתף ולהטות שכם. ראשון לפני כולם". יחס מיוחד היה לניר לנושא "השואה". סבו שיבדל"א, חיים מלך, הוא ניצול שואה ודרכו נוצר בלבו של ניר קשר אמיץ לנושא, שהביאו להשתתף בצעדת החיים בפולין - מסע בו ראה ניר שליחות חשובה מאד. עם סיום לימודיו בבית הספר התגייס ניר לצה"ל באוגוסט 2002 לחיל התותחנים. היו לניר רגשות מעורבים ערב גיוסו, אך לבסוף בשלה ההחלטה בלבו להתגייס לחיל קרבי. מרגע זה ואילך קיבל ניר על עצמו את מלוא האחריות ובמלוא הרצינות כמתחייב מהתפקידים שהוטלו עליו. מהר מאד הצליח לכבוש את דרכו אל לבם של חבריו לשירות, חיילים ומפקדים. וכך כתבה הקצינה שהייתה ממונה עליו במהלך הטירונות: "שאלתי אותו אם הוא מרוצה או לא מרוצה שהגיע לפלוגת מ.ט. שהרי זה נחשב לתפקיד יוקרתי שרק 41 מתוך 800 החיילים שהתגייסו ביום שניר התגייס הגיעו אלי למחלקה ואני זוכרת איך ניר חייך אלי באותו חיוך ממיס שקשה לעמוד בפניו ואמר לי: הקשב המ"מ, אני חושב שנפלה טעות במבחנים שלכם, אני בכלל לא חכם, אני לא אוהב ללמוד..." וכך במקביל לשירותו הצבאי לא זנח ניר את הקרירה העיקרית שלו: את חיי החברה. בזמנו הפנוי עסק הוא בחי"צנות למסיבות הכי לוהטות בעירו בכך הרחיב עוד יותר את רשת קשריו החברתיים בחיפה ומחוצה לה. כשסיים נור את הטירונות שובץ לתפקיד יוקרתי בחמ"ל המבצעים של גדוד "שפיפון", שישב כ-8 חודשים בקלקיליה וכך ראה את תקופת שירותו ביחידה המג"ד שלו סא"ל אבי מנו: "ניר, או כפי שחבריו כינוהו - נירצי, היה אדם יחיד במינו, אשר הנתינה וטובת האחר היו בראש מעיניו. מפקדיו מעולם לא ראו בו פקוד, כי אם חבר. הכריזמה, רוחב הלב, החיוך הכובש, חוש ההומור, הפתיחות והכבוד שהעניק לסביבה, הם שעשוהו דמות נערצת על חבריו ועל מפקדיו". בלילה הנורא ההוא, הלילה שבין חמישי לשישי בילה ניר כהרגלו במסיבה במועדון האולטראסאונד שביגור. הוא יצא משם בצעד קל ובחיוך. שמח ומאושר נכנס הוא אל המכונית, ויחד עם חבריו הקרובים החלו בנסיעה הביתה. לאחר מספר דקות סטה רכב שבא ממול במסלול הנגדי אל תוך מסלול הנסיעה של ניר - שלא היה מודע כלל לסכנה הקרבה ביושבו במושב האחורי שמח וטוב לבב. ניר לא ידע מה פגע בו והלך לעולמו בו במקום בשעה 02:24 לפנות בוקר, ביום 7.11.03. ניר גמע את החיים בתאווה, מיצה כל רגע שניתן לו בשמחה - עד לשנייה האחרונה. הוא בילה עם משפחתו בכל הזדמנות ואפילו את נסיעתו לחו"ל ערב גיוסו העדיף לעשות עם משפחתו. בהלוייתו נכחו בני נוער רבים שבאו לבכות את אובדנם של החיים הצעירים ועד היום מתקשים הם לעכל את רוע הגזירה שנגזרה. רוחו וזכרו של ניר ממשיכים ללוות את כל בני משפחתו ואת חבריו הצעירים בכל מקום בו הם נמצאים, ועמוק בתוך לבם ימשיך הוא ללוות אותם עם חיוכו המדהים והנצחי על כל קשת גווניו, בכל הרגעים הקטנים של חייהם - תמיד ולעד.