"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

עדו, בן אסתר (גושינסקי) ויגאל, נולד ביום ט"ו בטבת תש"א (14.1.1941) בקיבוץ נען. כשהיה בן שמונה עקרה משפחתו את מגוריה למושב בית-שערים, וכשהיה בן שלוש-עשרה עבר לכפר הירוק. מנעוריו אהב את הטבע והיה מרבה לצאת לבדו לטיולים. כן אהב את פלאי הטכניקה מעשה ידי אדם, ובחדרי חדרים עסק וטרח בבניית מכשירים אלקטרוניים. בעודו תלמיד התעניין בקולנוע ובתיאטרון והרבה להשתתף בהצגות תלמידים, שנערכו בבית-הספר. כשגויס עדו לצה"ל נתקבל ללהקת חיל השריון, שהייתה פופולרית מאוד גם בצבא וגם בקרב הקהל האזרחי, ובמסגרת הלהקה הגיע כישרון המשחק שלו לידי ביטוי מלא. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר היה לשחקן מקצועי והשתתף במחזות רבים בתיאטרונים, לרבות התיאטרון הקאמרי. עדו ניחן בנפש עשירה ובאישיות מוסרית מיוחדת במינה, שהיטיב להגדירה אחד מחבריו הטובים: "התכונה הבולטת באישיותו והמניעה את מגעיו עם הזולת היא ללא ספק סגולת הנתינה שנתברך בה... יכולתו לתת בלי לחשוב על תמורה, בכל מצב ולכל אדם... נוכחותו המוסרית הייתה כה חזקה וכה משכנעת באמת שבה... אף אחת מדרכי התנהגותו לא הייתה פעולת-ראווה חיצונית, ואישיותו הגדולה הורכבה מפרטים יום-יומיים קטנים, מהתנהגויות בין אדם לאדם... ביחסי אנוש לא חיפש את החד-פעמי, החולף, אלא את השגרתי, הקבוע, הבלתי-משתנה, ורק שם הביא לידי הגשמה מלאה את יכולתו הפנימית". עדו הגיע לארצות-הברית במסגרת סיבוב הופעות של ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". בתום הסיבוב החליט להישאר שם לצורכי לימודים ועשה בניו-יורק כשנתיים, בלימוד צילום לקולנוע. כשפרצה מלחמת ששת-הימים מיהר לחזור ארצה אך "החמיץ" את המלחמה. הוא התקבל כשחקן מן המניין ב"תיאטרון הקאמרי" ושיחק בו עד שפרצה מלחמת יום-הכיפורים. בתקופת המלחמה יכול היה לשרת במסגרת התיאטרון, בהופעות לפני חיילי צה"ל, אך הוא בחר להצטרף ליחידה קרבית, שהיה מסופח אליה כחייל. כשפרצו הקרבות נשלחה יחידתו, גדוד מרגמות 120 מ"מ, לרמת הגולן. במשך שלושה ימים סייע הגדוד ליחידות שריון בהדיפת התקפות הסורים. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), היום הרביעי למלחמה, שעה שהסורים נסוגו עמוק לתוך שטחם, הותקף הגדוד על ידי מטוסי האויב, שפגעו בעמדת המרגמות שבפיקודו של עידו. לא איש מלחמות היה עידו; אך כשצריך היה ללכת - הלך, והמלחמה תבעה אותו כקורבן. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית- שאול. אמר עליו חברו: "כאמן לא השאיר אחריו רכוש אומנותי, ספרים, ציורים וכדומה, אך אני מאמין שאת מפעלו האומנותי, את האמת הקיומית שבו, הוא יצק בעקיפין בלב כל מי שבא עמו במגע... וזהו העיזבון היקר שהותיר אחריו כשהסתלק - עיזבון שלא יישכח". יהי זכרו ברוך.