"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

מנקר שמחה, בן בתיה ואליעזר, נולד ביום כ"ח בתשרי תשי"ד (7.10.1953) בחיפה. הוא למד בבית הספר היסודי על-שם גורדון בקריית חיים, ובבית הספר "בארי" בראשון לציון. אחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון "עמל" ברחובות. שמחה היה תלמיד טוב וממושמע, ואהוב על מוריו ועל חבריו. בימי החופשות מן הלימודים עסק במלאכות שונות לבל ייפול למעמסה על הוריו, שפרנסתם לא נמצאה להם בשפע. הוא היה חבר בתנועת "הצופים" ואחרי-כן הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד", וברבות הימים הדריך בקן התנועה בראשון לציון. בימי ילדותו חלה במחלה קשה והרופאים כמעט אמרו נואש. אך גופו ידע לגבור על כל הפגעים וההסתבכויות והוא הבריא לחלוטין. חובב ספורט היה, נלהב מאוד לכדורגל, ונמנה עם חברי נבחרת הכדורגל של "הפועל" ראשון לציון. הוא הקדיש את זמנו הפנוי לפעילות ציבורית, קיבץ אליו בני נוער משוטטים ועמל להקנות להם ערכים חברתיים בסיסיים. שמחה, בנדיבותו, אהב לעזור לזולת ולסייע לכל נזקק. חביב ואהוב היה על ידידיו, ושום אדם לא רחש לו טינה. אהבתו לאחותו הייתה לשם דבר, והוא השגיח עליה כעל בבת עינו, לבל יאונה לה כל רע. אדיב היה ומנומס, נעים הליכות, שופע רוך וחום סביבותיו. הוא התכונן לשאת את ציפורה חברתו לאישה. שמחה גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1971, והוצב לחיל התותחנים. לאחר תקופת אימונים נקבע תפקידו כאיש צוות של תותח מתנייע 175 מ"מ. הוא היה חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו, ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב ובסבילותו. תמיד השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב מכתבים הביתה. על חלקו בפעילות מבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". במלחמת יום הכיפורים השתתף שמחה בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נפל שמחה בקרב. ליד ציר הנפט, בשעה שיחידתו ריתקה באש ארטילרית את כוחות האויב, התפוצץ התותח ושמחה נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראשון לציון. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "שמחה היה חבר אהוד ואהוב על הכול - חייל ממושמע ואמיץ לב". הוריו תרמו לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת "נווה שמואל" בשכונת בית מעון בראשון לציון; בינואר 1977 יצאה לאור חוברת בשם "אחי" שנכתבה על ידי אחותו פנינה, במלאת לה חמש עשרה שנים. בחוברת ניסתה להציב עדות-בכתב לאחיה, שנפל והוא צעיר כל כך, ולהחזיר לו כגמולו, שמץ מהחום והרוך הנפלאים, שהוא העניק לה עד אשר ניטלו חייו והוא רק בן עשרים שנה ועוד שלושה ימים.