"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן הזקונים של שושנה ויוסף, אח לכנרת, אייל ודרורה-דולי. נולד ביום י' במרחשוון תשל"ו (15.10.1975) במושב אליכין שבעמק חפר, שם ספג את החיבור לשורשים ואת אהבת האדמה. הוא היה ילד טוב, שובב למדיי, תזזיתי מאוד – כל הזמן בתנועה ובעשייה: "ילד ספידי", כך מתארת אותו אמו, ומציינת כי היה טיפוס חם מאוד ולבבי שלא פסק לחבק ולנשק את בני משפחתו. את ראשית חינוכו קנה שקד באליכין, תחילה בגנים המקומיים, ואחר כך, בבית הספר הממלכתי-דתי "רמב"ם", שם למד בכיתות א' עד ח'. בשנת 1989, והוא בן ארבע-עשרה, בחר שקד לעבור לכפר הנוער החקלאי הניסויי "כדורי" שבגליל התחתון, שם עשה את לימודיו התיכוניים. הוא היה אהוב מאוד על כל שוכני הכפר – המורים, התלמידים והצוות החינוכי בפנימייה, עשה חיל בלימודיו, והפגין כישורים מיוחדים בתחום הספורט: שקד הצטיין בקפיצות לגובה, בריצות קצרות, והרבה לערוך הליכות "ג'וגינג". את גמישות גופו וקלילות תנועתו הביא לידי ביטוי גם ברחבת הריקודים, שבה הפליא לרקוד בסגנון "ברייקדנס". אך מעבר לצד הקליל שבו, היה שקד בחור רציני ביסודו, ישר מאוד והגון, ממוקד מטרה, והחלטי – "כשהוא רצה משהו, כלום לא עצר בעדו," אומרת אמו – "הוא היה מציב מטרה ומשיג את היעד, ולעולם לא עיגל פינות." שקד שניחן בכריזמה עצומה, סחף אחריו את כולם. למעשה, הוא היווה את המוקד החברתי, ועל מיטתו ובחדרו שהו בקביעות החברים והחברות הרבים שעטפו אותו. בבית, באליכין, הכשיר שקד את המקלט, הפך אותו ליחידת מגורים, ושם בנה את עולמו. שם גם נהג להאזין למוזיקה, שהייתה אחת מאהבותיו הגדולות – שקד האזין לכל הסגנונות המוזיקליים, ובעצמו ניגן באורגן. עם חבריו ב"כדורי", אף הקים להקה שקצרה שבחים. חיבה יתרה הייתה לשקד לעולם כלי הרכב הממונעים, והוא התעניין במיוחד במכוניות יוקרתיות, "שוות", כפי שכינה אותן. ברשותו היה טרקטורון, ושקד ניצל את מלוא יכולותיו בשימוש בו, ללא כל פחד ומורא. אלא שאביו היה מוטרד מהתחביב המסוכן, ולאחר זמן מה, מתוך דאגה לשלומו, החליט לקנות לו רכב, כדי שזה יחליף את הטרקטורון. בתום לימודיו בכיתה י"ב, לנוכח הצלחותיו בלימודים וההישגים הגבוהים שהגיע אליהם, הוצע לשקד להמשיך לכיתה י"ג כעתודאי. שקד נענה לאתגר, פנה למכללה הטכנולוגית שבכפר סיטרין, ולמד בה שנה אחת לימודי טכנאות רכב. למגינת ליבו, בשל הכשרתו וניסיונו המקצועי, נדחתה בקשתו של שקד להתנדב ליחידה קרבית ולשרת כלוחם. כך, עם גיוסו לצה"ל, ב-12.7.1993, שובץ שקד בחיל החימוש, והוצב בסוללת תותחנים בגדוד "הרעם". את דרכו ביחידה החל שקד כמכונאי "רומח". עם הזמן התקדם, והתמנה לסמל טכני – מפקד החוליה הטכנית בסוללה, ותחת פיקודו צוות תותחנים. במהלך שירותו השתתף שקד בפעילות מבצעית בגבול לבנון, בתעסוקות מבצעיות באזור יהודה ושומרון, ובאימונים. אהבתו של שקד לצבא הייתה מוחלטת, ועם השנים רק הלכה והתעצמה. "הוא אהב את הצבא מהיום הראשון," מצהיר חבר ילדות. חבר ששירת עם שקד, מתאר רגעים מהשירות המשותף בלבנון: "היינו מגיעים לשטח, פורסים את הסוללה לקראת ירי, ואנו, כצוות חימוש, היינו גם עוזרים לצוותים בירי וגם מתקנים את הכלים כאשר היו מתרחשות תקלות. את הזמן הפנוי היינו מעבירים במנוחה, בשיחות, בסיפורים, בבדיחות, ובהכנת הארוחות לעצמנו. כאן היה שקד תופס יוזמה ומחלק תפקיד לכל חייל, ואם היה רואה חייל שלא עושה כלום היה אומר לו: 'מה, אתה צלם חתונות? תעשה משהו'. אחד היה פותח קופסאות שימורים, אחד היה מכין סלט, ואחר היה מבשל..." אנקדוטה נוספת מימי השירות הסדיר, ממחישה את חוש ההומור המפותח של שקד: "ב-25 באוגוסט 1996, ליד ים המלח, שקד כבר היה סמל טכני, אחראי על שמונה 'חימושניקים', ומפקד נגמ"ש חימוש. שהינו בשטח שבוע וחצי, אבל היינו מסודרים עם טלוויזיה ופלאפונים. כאן שקד המציא מושגים חדשים: 'הר סלקום' ו'הר מוטורולה' – היה שולח חיילים לחפש קליטה יותר טובה בגבעות, וזה באמת עבד..." עוד מעידים חבריו של שקד על גאוות היחידה שהייתה טבועה בו, כמו גם על האחריות והאכפתיות שחש כלפי פיקודיו. בקיץ 1997, בתום שירותו הסדיר, החליט שקד לחתום קבע והועבר לשרת בגדוד "קרן". גם תפקידו השתנה, וממכונאי "רומח" עבר לשמש מכונאי נמג"ש בסוללת "אבי". אלא שחלומו האמיתי של שקד היה להיות קצין. מספר חברו משה: "זכורה לי סדרת חינוך שעברנו בירושלים, באביב 1995. באחת הנסיעות באוטובוס, כשכולם היו עייפים, שקד בנה חץ מנייר מחברת ושם אותו לחיילים בפה כשהם ישנים, וכולם צחקו. כבר אז ראיתי את הרצון שלו להתקדם בדרגות הן מבחינת עבודתו הרצינית בחימוש והן בכך שרצה לצאת לקורס קצינים ובדק את האפשרויות." במהלך שירותו שיגר שקד עשרות מכתבים לקצינים בכירים, בבקשה שיאפשרו לו לצאת לקורס קצינים. מספר מפקד היחידה: "כבר באחת מפגישותינו הראשונות הבהיר שקד כי הוא רוצה להיות קצין –הוא רוצה לתרום יותר, לשאת בנטל האחריות, להנהיג אחרים ולהובילם להישגים מקצועיים בנורמות שעל פיהן פעל ושרצה להנחילן לאחרים. במשך שנה וחצי התעקש לצאת לקורס קצינים, כתב מכתבים, התראיין על ידי מפקדים, וחזר והדגיש את נכונותו ורצונו לפקד כקצין." שבועיים לפני נפילתו, התבשר שקד כי בקשתו נענתה, וכי הוא עתיד לצאת למחזור הקרוב של קורס קציני חימוש. "קשה לתאר את שמחתו ואת המרץ שבו החל לאסוף חומר מקצועי לקראת מבחני הכניסה לקורס," מספר סגן-אלוף רונן אופק, ומעיד אחד מחבריו הקרובים של שקד: "לאחרונה ראיתי אותו בחופשות עושה אימוני כושר. שאלתי אותו למה, והוא ענה שהוא רוצה לקבל את הציון המקסימלי במבדקי הכושר של קורס הקצינים." לאחר שנים של ציפייה, היה שקד מאושר ונרגש; שאיפתו עמדה להתגשם. מספרת שושנה, אמו: "לאחר שהתקבל לקורס, אמר שקד לאביו 'אבא, אל תדאג, אם יקרה לי משהו – הצבא ידאג לך.' אביו היסה אותו ואמר לו 'אל תדבר שטויות'." שקד תמיד אהב את החיים, אך בשבועיים האחרונים לחייו העסיק עצמו יותר מתמיד בבילויים עם חבריו וחברותיו ועם רוני, חברתו בארבע השנים האחרונות. "תמיד כשהחבר'ה היו שומעים ששקד מגיע מהצבא הם היו מתגודדים על הגדר וממתינים לו," אומרת שושנה. בחופשה האחרונה, במהלך חג הפסח, נהרו כתמיד החברים והחברות לביתו. "היום, בדיעבד, כשאנו חושבים על המפגש," סיפר האח אייל, "זו הייתה מסיבת הפרידה שלו מהמשפחה והחברים. נפרדתי מהאח שכה אהבתי." "הוא מיצה את ימיו עד תום," אומרת שושנה בעצב. שקד נפל בפעילות מבצעית בגבול לבנון ביום כ"ט בניסן תש"ס (4.5.2000), מפגיעת טיל בג'יפ שנסע בו. יממה לפני מותו, במסגרת ההיערכות מחדש של צה"ל בגבול הצפון לקראת פינוי אזור הביטחון, הגיע שקד לגבול לבנון והתמקם עם חבריו בסוללת התותחנים במוצב "פרג", הסמוך לקיבוץ משגב עם. הכוח הגיע למקום כדי לסייע בהריסת מוצב שנמצא על אדמה לבנונית, ובהקמת מוצב חדש תחתיו. למחרת, יצא שקד בג'יפ עם חברו. בעת שעשו את דרכם למוצב "פרג", החלו מחבלי החזבאללה לשגר טילי "קטיושה" לעבר המוצבים שלאורך הגבול. אחת הקטיושות פגעה בחלקו האחורי של הג'יפ. שקד נהרג במקום; חברו אמיר, נהג הג'יפ, נפצע קל. שחזר יוסף, האב, את מהלך האירועים: "זה היה ביום חמישי. הוא קיבל 'חמשוש', התקשר אליי ואמר שהוא יגיע מוקדם הביתה, אבל לפני כן יש להם משימה לעשות. לאחר המשימה הם יצאו החוצה, נכנסו לג'יפ, וחיכו לחבר נוסף שיצטרף אליהם. היה ערפל והם היו במקום גבוה. סיפר לי הנהג כי שקד אמר לו 'אני נוגע בשמים', וזה סמלי שכמה דקות לאחר מכן הוא נהרג. הוא היה פייטר ולוחם אמיתי." שקד, בן עשרים וחמש בנפלו, היה חלל צה"ל האחרון שנפל על אדמת לבנון במלחמת לבנון הראשונה. בני משפחתו כלל לא ידעו כי הוא נמצא בלבנון; שקד לא סיפר זאת, כדי למנוע מהם דאגה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין באליכין, חלקה שנפתחה עם נפילתו. בני משפחה, השר לביטחון פנים שלמה בן-עמי, קציני צבא בכירים, חברים לנשק ומאות מתושבי אליכין באו ללוות את שקד בדרכו האחרונה. על קברו ספד לו מפקד הגדוד, שמנה את תכונותיו הטובות של שקד, וסיפר על חריצותו, מקצועיותו ואחריותו. "היה ברור לנו שתצליח כקצין," אמר. ראש מועצת אליכין, גידי חממי, הביע תקווה אל מול הקבר הפתוח: "מי ייתן ושקד נעים ההליכות ועם חוש ההומור יהיה סמל לשלום ואחרון הנופלים." מרקו אברבנאל, מפקדו הישיר של שקד, התייפח: "הוא היה הטוב ביותר. באמת אלוהים לוקח רק את הטובים." לאחר נפילתו הועלה שקד לדרגת רב-סמל-ראשון. הוא הניח אחריו הורים, שתי אחיות ואח. על מצבתו נחקקו המילים:"הוריך אחיך וחבריך מאוד אהבוך, אתה חסר לנו "שקד" לנצח לא נשכח". במכתב הניחומים למשפחה כתב סגן-אלוף רונן אופק, מפקד היחידה: "שקד היה סמל ומופת לכולנו ברמת המקצועיות שהפגין, בחניכת הלוחמים הצעירים, וברצון לעזור ולסייע. את מלאכתו ביצע תמיד בחיוך ובהומור תוך הפגנת שלווה וקור רוח. לאורך כל הדרך הפגין התלהבות ונכונות בביצוע המשימות מתוך תחושת שייכות למשפחת הלוחמים וגאוות יחידה. השקד פורח פעם בשנה, אך שקד השתייך לזן נדיר. במשך כל השנה פרח, חייך והשרה עלינו מטובו. משפחת הלוחמים, הנגדים בקבע ומפקדי גדוד 'קרן' מושיטים יד מנחמת ומחבקת אליכם, משפחת עוזרי, הכואבת את אובדנו של היקר מכול – בן אהוב ומסור, שקד. ננצור את שקד בלבנו לעד. יהי זכרו ברוך." זמן לא רב טרם נפילתו של שקד השלימו באליכין הצבתה של אנדרטת זיכרון לארבעת חללי היישוב במערכות ישראל, וכעת, נוסף בה גם שמו של שקד, שכונה "הנסיך" של אליכין. משה, חברו של שקד ששירת עמו בסוללה ב' בגדוד "הרעם" בעת השירות הסדיר, הכין למשפחה אלבום זיכרון ובו צילומים של שקד מתקופת שירותם המשותף, בשנים 1996-1995, בליווי הסברים. וכך כתב משה בדברי הפתיחה לאלבום: "פגשתי בשקד לראשונה בבוקר חורפי בסוף נובמבר 1994 במוצב 'טוליפ' שלמרגלות הר דב. סגן מפקד הסוללה הכיר בינינו ואמר: 'הנה מכונאי "רומח" חדש שהגיע אתמול בלילה'. לחצנו ידיים ומכאן התחיל פרק חדש בשירותי הצבאי. מיד לקחתי אותו לסיור במוצב והסברתי לו על המקום, מה אנו עושים כאן, מה רואים מצפון, ממזרח, ממערב ומדרום למוצב. ניסיתי לתת לו הרגשה נעימה, ובמיוחד הרגשת ביטחון. שירתנו כמעט שנתיים ביחד. בתוך הבוץ שבלבנון, טיפלנו בכלים ועזרנו לצוותים בהרמת פגזים ... בגשם של אוגוסט, באימונים ברמה, בהתפרצות וולקנית במג'דיה בנובמבר 1995, במבצע 'ענבי זעם', בשרייפה ... ראיתי אותו גדל ותופס פיקוד מהר מאוד על כולם, וכולם היו חברים שלו והעריכו אותו. כל מה שאכתוב באלבום זה לא יספיק לספר מיהו שקד. אני רוצה לומר לכם שהוא אהב אתכם מאוד, ויצא לנו לדבר רבות על כל אחד ועולמו הפרטי. ... חשתי צורך עמוק לערוך את האלבום כמזכרת בשבילכם, משפחתו, שלא תמיד ידעתם היכן הוא נמצא." שקד, "הנסיך" של אליכין, כך כונה במושב, הונצח בכיכר שנבנתה על שמו ביישוב – "כיכר שקד", ובה הציבו בני המשפחה, בשיתוף המועצה המקומית אליכין וגדוד "קרן" אנדרטה: על בימת אבן, ניצב תותח בעל קוטר בינוני, בחזיתו לוח שיש לבן, ועליו הכיתוב המציין, בין היתר, כי שקד הנו "אחרון הנופלים במלחמת לבנון" (הראשונה). עוד הונצח שקד בקריאת רחוב על שמו, ובלוח הקבוע בבית הכנסת "עץ חיים", שם, בצד נר זיכרון, יש הקדשה לזכרו.