"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

אלחנן נולד לאהובה וחיים קורח, ביום ז' באדר תש"ב (24.2.1942), בתל-אביב. בן למשפחה חילונית, נצר לרבנים הגדולים של העדה התימנית שמוצאם מצנעא: שלום וחיים קורח. הוא למד בבית הספר היסודי "הר נבו". לאחר מכן עבר עם משפחתו להתגורר בשכונת רמת החיל. בתיכון, למד בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק", בו עברו עליו שנים מהמאושרות שידע בחייו. שם גם נקבע הכינוי שליווה אותו במשך חייו: קורח (חוץ מבני התא המשפחתי הקרוב, איש לא קרא לו בשם אלחנן.) כחבר תנועת הנוער "התנועה המאוחדת" יצא עם חבריו להקים גרעין חדש בקיבוץ "ראש הנקרה" ועבד כרפתן. אולם לאחר מספר חודשים החליט לעזוב את הגרעין "לטובת גיוס רגיל". הוא גויס לצה"ל בתחילת חודש נובמבר 1960 ושירת בחיל התותחנים. במסלול זה, עבר קורס קציני תותחנים, קורס מפקדי סוללות, קורס צניחה, ולבסוף קורס קציני קישור ארטילריה. במסגרת שירותו הצבאי ובמסגרת המילואים - הוא מילא תפקידים שונים ומגוונים, לרבות קצין סוללה וקצין עמדת תותחים. עם תום גיוסו, עבד בעבודות שונות כדי לממן לימודים אקדמאים והתקבל לטכניון בחיפה. כיוון שהיה קשור לארץ ולעבודת האדמה - בחר ללמוד בפקולטה להנדסה חקלאית, במגמה להנדסת מים. בשנת 1966 נישא לדליה (לבית וינברג) מתל-אביב ויחד קבעו את ביתם ב"רמת החיל" ואחר כך, בפתח-תקווה. עם סיום לימודיו, עבד במשך כשלוש שנים כמהנדס מים, במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי בתל-אביב והיה מן הראשונים בארץ שתכננו השקיה בטפטפות. בשנת 1970 נולד בנו היחיד, ניב. תוך כדי כך גויס קורח מדי שנה למילואים לתקופות ארוכות ביותר, בעיקר בתקופת "מלחמת ההתשה". לשירות בצבא, בתקופות חייו השונות - הייתה משמעות רבה והוא ראה בשירות זה חובה מכובדת אך יחד עם זאת דאב וכאב על כל לוחם שנפל וייחל לשלום בכל מאודו. קורח היה חיל סדיר בתקופת ה"פדאיונים" לאורך הגבול עם ירדן. ב"מלחמת ששת הימים" היה קצין ארטילריה באוגדתו של האלוף אברהם יפה והתקדם עם הגדוד עד לתעלת סואץ. הוא היה קצין, מפקד ואבא דואג לפקודיו. חייליו העריכו את כושר הפיקוד שלו, את סמכותו ואת הידע המקצועי שלו בתחומי הארטילריה והשריון. הוא דרש הרבה מפקודיו, אך הם ידעו תמיד כי הוא דורש מעצמו יותר. תמיד הקפיד על שלמות בביצוע ובהישגים, על דיוק ודבקות במשימות שהוטלו עליו או שנטל על עצמו. יחד עם זאת היה קשוב לכל בעיה, לכל בקשה או תלונה של חייליו והיטיב לדעת כי הוא מפקד של בני אדם, על קשייהם, על בעיותיהם המיוחדות ועל תכונותיהם המייחדות אותם מאחרים. הוא השתמש בהומור דק וטוב לפתרון בעיות, כיבד כל אדם והתייחס ביחס שוויוני לכל. אלחנן היה קשור מאוד למשפחתו הקטנה, אהב לטפח את ביתו, תכנן ובנה רהיטים מיוחדים והקדיש את כל כישרונותיו ואהבתו לטיפול בבנו הקטן, ניב, ולטיפוחו. בבית מצא שלווה ומרגוע משעות עבודה ארוכות, ופנאי לעיסוק בתחביביו: צילום ופיתוח תצלומים לתמונות קיר גדולות ומיוחדות. יחד עם אשתו וחבריו הרבה לטייל בכל רחבי הארץ שאהב כל-כך. קורח היה איש ספר - הוא הרבה לקרוא ספרות יפה ושירה ועדיין הספרים שאהב מסומנים בסקאלה מיוחדת של סולם הערכה שקבע. מלחמת יום הכיפורים קטעה את שלוות החיים ואת תוכניותיו לעתיד. הוא נקרא בבהילות צפונה, לשמש כקצין סוללת תותחים ומיד הבין את חומרת המצב. יחד עם זאת, בשיחת הטלפון האחרונה הביתה ובגלויה האחרונה שכתב - הוא השתדל להישמע אופטימי כדי לא לזרוע דאגה בלב המצפים לשובו. תשומת לב מיוחדת הקדיש לחיילים שנפצעו בקרב ולא נח ולא שקט עד שווידא כי הם זוכים לטיפול הטוב ביותר. ביום החמישי למלחמה נקרא קורח אל מפקד חיל התותחנים דאז, תת-אלוף אריה מזרחי, שהיה חברו לקורס הקצינים. בשיחה - התבקש קורח לקחת על עצמו תפקיד קצין קישור ארטילרי לגדוד הטנקים שיוסי בן-חנן פיקד עליו ושמטרתו הייתה פריצת קווי ההגנה הסורים והסתערות לתוך שטח סוריה כדי לשנות את פני המלחמה. בביקורו בבית המשפחה, סיפר מפקד החיל:"המצב היה כה קשה ומסובך... כאשר שמעתי שקורח נמצא באזור נאנחתי אנחת רווחה. אמרתי: יש לנו אדם שאפשר לסמוך עליו. יכולתי לבחור במישהו אחר אבל הייתי זקוק לו. המצב שלנו היה רע מאוד. ההרגשה שלי ברגע הראשון שראיתי את קורח הייתה שמחה גדולה כי כולנו היינו במצב נפשי לא הכי טוב והיינו לחוצים. כל פרצוף וותיק, מישהו שאני מכיר, שיכול לתת ולהוסיף לביטחון העצמי - היה טוב מאוד. כשראיתי את קורח, הייתי מרוצה מאוד. קורח, בן אותו מחזור, מאותו חדר, אני יודע מי האיש, זה בסדר! נשבץ אותו במקום שבו צריכים מישהו רציני!אז הבאתי אותו לגדוד של יוסי שאסף כמה טנקים בלי קצינים כמעט... והיה צריך קצין קישור ארטילרי..." בתפקיד קש"א, שירת קורח בקו הראשון, חשוף בצריח, תוך שהוא מכוון את אש הסוללה שלו ומסיע בכך לגדוד הטנקים. בקרב הפריצה לתוך שטח סוריה - ביום ט"ז בתשרי, תשל"ד (12.10.1973) - נפגע מאש צלף סורי ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, בתל-אביב, ממש בגבול פנימיית "הכפר הירוק" של ימי נעוריו. אלחנן קורח השאיר אחריו הורים ואחות, רותי (שנפטרה בשנת 1999.) בן אחותו, חנן, קרוי על שמו. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן. כאשר התקבל בגדוד דבר נפילתו של הקצין האופטימי, המחייך, "החבר והאדם" - נהרו חייליו הכואבים אל רעייתו של קורח עוד בטרם הסתיימו הקרבות, ובקשו לשבת עמה כל ימי האבל כשהם מצמחים את זקניהם. רק בהתערבותה חזרו מיד אל הגדוד כדי להשלים את תפקידם על הצד הטוב ביותר, כפי שקורח היה מצפה מהם. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו כי קורח היה מעמודי התווך של הגדוד. בטקס בר המצווה לבן, ניב, במלאת עשור לנפילת אביו, קורח, אמר יוסי בן-חנן: "דרכי הצבאית הקרתה לי גם את הפגישה עם קורח. מה ששמעתי עליו במשך השנים מדליה, מניב, הבהיר מעט את התעלומה שעליה אדבר עכשיו, שהיא מרכז ההוויה הצבאית... פעמים רבות שאלתי את עצמי: מה מניע אנשים בקרב?מה גורם לאדם שמטבע ברייתו אוהב את החיים - להתמודד עם הפחד העז ביותר שקיים - פחד שלא בכדי כינוהו סופרים "פחד מוות"? הוא קם, מסתער לנוכח פני האויב, יוצא מעבר למחסה, אינו "צולל" לתוך הטנק ולא מנצל הזדמנות שאין מסתכלים עליו ורגע הסכנה הוא קצר. שבריר שנייה. באותו רגע קורה הכל. זהו רגע קריטי שבו קורים הדברים ובו צריך האדם להחליט - האם הוא יוצא קדימה, האם הוא קורא: "נהג, קדימה!" או הוא מחכה שמישהו אתר יעשה זאת במקומו. ...הוא מגיע אליך יום אחד אחר הצהרים ולא יודע מי אתה ומה שמך, והוא נמצא אתך בסיטואציה של קרב ועושה בדיוק זאת - קם, מזנק, חושף עצמו לאש - מה מניע אותו? אדם בוגר, אוהב ונשוי, אב לבן קטן - לא היינו "שנינו מאותו הכפר"...והוא חושף עצמו לאש והאש אכן מאכלת אותו... אני לא יודע את התשובה. אבל אולי מה שהגעתי אליו חובק חלק מן האמת. חלק מן המענה לשאלה, והוא נוגע למלים שאנו מנסים לטאטא הצידה ולא להתייחס אליהן ברצינות: אהבת מולדת, פשוטה כמשמעה.