"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

קורליקר יוסף בן חנה ורחמים, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1953. למד בביה"ס במושב כוכב ובביה"ס האזורי "משען". לאחר שסיים את לימודיו בכיתה השישית החל לעבוד בגידולי הירק וטיפל בבעלי-החיים, במשק הוריו במושב, והמשיך בכך עד שגויס לצבא. יוסף היה חובב ספורט נלהב, במיוחד כדורגל, והירבה לטייל ברחבי הארץ ולתור בדרכיה ובנופיה. בעל חוש הומור מצוין, ולעתים נהג לעשות מעשה קונדס. נעים-שיחה ומכניס אורחים למופת. אוהב פשטות ושמח בחלקו. כל ימיו היה בן נאמן להוריו, רחש להם כבוד, דאג לשלומם והתחשב ברצונם. גויס לצה"ל באמצע פברואר 1966 והוצב לחיל התותחנים. עבר קורס נהגים וקורס נהגי זחל"ם, ושימש נהגו של מג"ד. מפקדיו אמרו עליו שהיה חייל ממושמע ובעל יזמה, שמילא במלוא האחריות את התפקידים שהוטלו עליו. במלחמת ששת הימים לחם בחזית רמת הגולן ובימי מלחמת ההתשה שירת על גדות תעלת סואץ. נקרא לתקופות רבות של שירות מילואים, ומפקדו באותם הימים סיפר ש"היה חייל למופת". למד חרטות באשקלון, וכאשר עקרה המשפחה ללוד היה לנהג משאית. כשלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים קנו הוא ואחיו משאית, ויוסף שקד בעבודה מאומצת ומפרכת על פיתוח עסקו החדש. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), אחר-הצהריים, נפל יוסף בקרב ליד בסיס טילים בגדה המערבית, בשמשו ראש חוליית רכב ותחמושת. ביום החצייה טעו שיירות הדלק של המפקדה בדרך, ויוסף נחלץ להובילם תחת אש אל חניון הגדוד. בשדה התעופה של דוור-סואר, כשנתקבלה פקודת דילוג מן המקום, אסף יוסף את אנשי חולייתו ורץ עמם אל עבר משאית התחמושת. ברגע שהגיע אל המשאית פגע בו פגז והרגו במקום. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלוד. השאיר אחריו הורים, אחות ואח, שנפצע במלחמה ואיבד רגל. לאחר נופלו הועלה יוסף לדרגת רב-טוראי. חברו סיפר עליו ש"במלחמה לא ידע דאגה או פחד וגם ברגעים הקשים עודד את כל חבריו". גדודו הוציא לאור חוברת לזכר אנשיו שנפלו במלחמה, ויוסף בתוכם.