"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

אביהו, בן לוסיה ולובה ז"ל, נולד בפתח-תקוה ב- 16 לאוקטובר 1953. אבי גדל בפתח-תקוה, למד בבי"ס עממי רגיל והמשיך את לימודי התיכון בתיכון ע"ש י. ברנר. בין שאיפותיו השונות היה גם המשך לימודים בתחום הרפואה או הארכיטקטורה באיטליה. אבי היה נמוך קומה ומעט אדמוני; "אבי הקטן" נהגו לקרוא לו. היה מעט מרדן ובעיקר קובל על עוולות וקיפוחים של האחרים. תמיד היה מוקף בחברים אשר אהבוהו ונמשכו לשהייה במחיצתו. היה "אכפתניק". בעל כח רצון אדיר. שאפתן, במובן החיובי של המילה ובעל חן מיוחד ושובבי. לפוגש אותו לראשונה היה נדמה כביישן ומעט מכונס אולם כל אלו היו רק למראית העין. תמיד עזר לחבריו, ותפס את תפקיד המנהיג - על פיו יישק דבר. בין כל אלו תכנן את כנס בוגרי מחזור חבריו ללימודים, אולם, לא היה בין החיים במועד הכנס. אבי היה קשור קשר עז למשפחתו. עם אביו, לובה ז"ל ואמו לוסיה, היה לו קשר חברי של שיתוף ותמיכה. כך גם עם אחותו עדנה גיסו ארנון ובנותיהם מילי וטלי. אבי אהב ספורט ואת כל הקשור בכך, השתייך לקבוצת הפועל ושיחק בעיקר ובין היתר, כדורגל, כדורסל וטניס שולחן. בחופשים היה מדריך בקייטנות, בין טיול לטיול בארץ - אותם אהב מאוד ותכנן בקפידה. כך, תכנן טיול נפלא לאירופה, טרם גיוסו לצבא, אותו תכנן לפרטי פרטים כאילו היה המדובר במבצע צבאי מסובך - טיול בו הספיק לבלות נפלא טרם הגיוס. אבי התגייס בפברואר 1972, עבר בצבא מסלול של קורס מ"כים ולאחריו קורס קצינים, אשר נקטע עם פרוץ המלחמה ביום כיפור, 1973. אבי היה גאה במדי צה"ל "אם כבר לשרת אז לשרת כמו שצריך...". נהג לבצע כל תורנות שהיא ברצינות גמורה בלי לוותר לאיש וכמובן לא לעצמו. את נסיבות מותו ככל שהן ידועות ניתן להתחיל עם ערב ראש השנה התשל"ד, עת רוכזה כוננות בבסיס, אולם איש לא ידע מדוע. הוחל באלתור חוליות תותחנים אשר הורכבו מאנשי מילואים ועולים חדשים, לכל חוליה צורפו שני צוערים מקורס הקצינים אליו השתייך אבי - קורס קצינים חת"ם, מחזור נ"ד. הגדוד התפצל, חלקו לדרום וחלקו - צוות בפיקודו של אבי - לרמת הגולן. בליל יום הכיפורים, הגיע הצוות לתל פארס אשר ברמת הגולן, גובהו 930 מ' - החולש על הגולן המרכזי. טורי השריון הסורי הגיעו עד למרגלות התל. משך כל הלילה עסק הצוות בהתארגנות ובהכנות לירי כאשר רוב הנוכחים לא הכירו העבודה ואף חלקם לא דיבר עברית. למחרת, לאחר שעות עבודה, כאשר שכבו לנוח קמעא תחת רשתות ההסוואה, בשעה 14:00 לערך, חלפו מעל ראשיהם מיגים סורים בגובה נמוך והפציצו את התל. משלא הבינו את המתרחש פנו להאזין לחדשות הבי.בי.סי ואז הבינו שפרצה המלחמה. סוללות התותחנים החלו לירות בטירוף כאשר הם ממשיכים בירי גם כשהפגזים הסורים נפלו בתוך העמדה שלהם. הלחימה נמשכה עד חצות אותו יום ואז הגיעה פקודת הנסיגה - "דילוג" אל עבר "ציר הנפט". אנשי העמדה היו סחוטים ועייפים ולדברי הנותרים, העיר אבי מפעם לפעם לנהג אשר סטה לצידי הדרך. מתוך בטחון מלא כי הם מצויים בשטח בשליטתו של צה"ל, המשיכו בנסיעה תוך שהם מבחינים בנקודות אור ובצלליות של טנקים וסבורים כי המדובר ב"כוחותינו". לפתע, כאילו נפתחה התופת, נשמעו צרורות של מקלעים מכל עבר, אבי צעק "לקפוץ החוצה" ואלו היו מילותיו האחרונות... בארבע לפנות בוקר, למחרת יום הכיפורים ספג התותח של אבי פגיעה ישירה ועלה בלהבות. כפי הנראה נפגע אבי מכדור של מקלע. אדמת תל פארס רוויה דמם של חמישה עשר אנשי חיל התותחנים, אחד מהם היה אבי קלינגר. כיום ניצבת שם אנדרטה וסביבה עצי אורן גבוהים וחסונים אשר נשתלו לאחר המלחמה. המשפחות השכולות בשיתוף עם חיל התותחנים עורכות מדי שנה, חול המועד סוכות, טקס אזכרה חיילי המשמש גם כשיעור לדוגמה ותזכורת, לצוערים הצעירים של החיל.