"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

אריה, בן ברכה וברוך, נולד ביום ט"ו בחשוון תרצ"ג (15.12.1932), בחרלואו שברומניה, ועלה ארצה בשנת תש"ח (1948). הוא למד תחילה בבית-ספר יסודי ואחרי-כן בבית-ספר מקצועי בארץ. ימי נעוריו עברו עליו ברומניה, שם החל ללמוד, אך כשפרצה מלחמת העולם השנייה נאלץ להפסיק את לימודיו ויצא לעבוד, משום שאביו נאסר ונשלח לעבודת כפייה במחנה שבשליטת הגרמנים. אריה החל בפעילות ציונית במסגרת תנועת הנוער "אחדות העבודה" ושאיפתו העיקרית הייתה להגשים את רעיונות הציונות ולעלות לארץ-ישראל. בשנת 1948, כשהיה בן שש-עשרה, החל את דרכו לארץ במסגרת "עליית הנוער". בדרך נדודיו עבר בבולגריה ואחרי-כן נתפסה האנייה שהפליג בה לארץ והוא הובל על ידי הבריטים לקפריסין, שם עשה ארבעה חדשים. משהגיע לארץ נקלט בקיבוץ מחניים ועשה שם עד שגויס לשירות בצה"ל. אריה גויס לצה"ל בתחילת מאי 1950 והוצב לחיל האוויר. בגלל אהבתו הרבה לספורט נשלח לקורס מדריכי אימון גופני ושרת כמדריך ספורט ביחידה של חיל האוויר. במסגרת תפקידו היה אחראי לשיפור הכושר הגופני של טייסים ושל אנשי צוותי הקרקע. בשנת 1952 סיים את השירות הסדיר בצה"ל והתנדב לשרת בצבא הקבע. בשנת 1953 שוחרר מהשירות והוצב ליחידת מילואים של חיל האוויר. בשנת 1965 הועבר לחיל התותחנים ושרת כקצין רכב ביחידה, אשר בה נקרא לתקופות של שירות מילואים ועמה לחם בקרבות מלחמת ההתשה. לאחר ששוחרר מהשירות עבד כמכונאי בחברת "רמט". הוא היה עובד מסור, זכה להערכה רבה מצד הממונים עליו והיה אהוד על חבריו לעבודה, ואף הגיע לדרגת מכונאי ראשי במפעל. בשנת 1955 נשא לאישה את חברתו אידה והקים יחד עמה את ביתו בחולון. בשנת 1958 נולדה בתו שמואלה ובשנת 1968 נולד בנו משה. אריה היה ראש משפחה מסור ודואג, עבד ללא ליאות כדי לבסס את מעמדה של המשפחה והעניק לה שנות אושר רבות. הוא היה אדם טוב לב, נוח לבריות, אוהב חברה וידיד של אמת לחבריו. להוריו היה בן מסור, כיבד אותם מאוד והתחשב בדעתם ובא לבקרם לעתים קרובות. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. בקרבות אלה שימש אריה כנהג אמבולנס, מילא את התפקיד באומץ ובגבורה וחילץ פצועים רבים תחת אש כבדה. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נפגע אריה ונהרג בהפגזת אויב על כוחותינו באזור דוור-סואר, שממערב לתעלת סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקריית-שאול. השאיר אחריו אישה, בת ובן, הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "סמל ראשון אריה קרויטורו שירת ביחידתנו עד שנפל בלילה שבין ה-18 ל-19 באוקטובר 1973. בלילה זה, לאחר שחצינו את תעלת סואץ, היינו במחנה אויב נטוש בדוור-סואר. סמל ראשון אריה קרויטורו הי"ד, אשר התגלה כנהג מעולה וחייל ממושמע ומסור, התנדב לעמוד לרשותו של הרופא היחידתי ולעזור לו בשעת מעבר התעלה. באותו הלילה ספג הכוח הפגזה רצופה, שגרמה אבדות רבות. אריה, שהיה צמוד לאמבולנס, נפגע ונהרג. הוא היה אהוד על חבריו, מסור ומוכן תמיד להגיש עזרה. במותו השאיר אחריו חלל ריק, וחסרונו יורגש בתוכנו לעד".