"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן מרים ומרדכי. נולד ביום ב' בניסן תשל"ב (17.3.1972) בקיבוץ תל קציר, אח לגליה והדס. גיא למד בבית-הספר היסודי "קדמת כנרת" בקיבוץ עין גב ובבית-הספר התיכון האיזורי "בית ירח", המשותף ליישובי עמק הירדן. גיא היה אדום שיער, שחוק בעיניים, וחיוך, תמיד חיוך. אש וגופרית, ג'ינג'י לכל דבר, עקשן. תמיד יודע הכל ובכל נושא, אף פעם לא מתפשר. חברו תומר היטיב לתארו: "ג'ינג'י, אני זוכר את הכל, את כל הסטייקים, הגניבות והנסיעות בעגלה, מכאן לשם ולכל מקום, עם בקבוק בירה קבוע ביד, וסיגריה, תמיד סיגריה, ולכל מקום אתה לוקח אתך צחוק, בדיחות, צעקות, רעש, מתנדבות וחברים, חברים, חברים... חייך היו רצף של כיף, מיצוי ושמחה, אחד שידע לשתות את הזמן והמקום בשלוקים גדולים". גיא היה נער מוכשר, ראש מבריק ופוטנציאל לימודי שאף פעם לא מומש עד הסוף. בעל יכולת חשיבה וניתוח, שמרד במסגרת ובז להישגיות. מקבל חניך מצטיין בגדנ"ע בכיתה י"א, אבל כשרוצים להעניק לו את התעודה, מגלים שכבר ברח הביתה. "לעזאזל התעודה, אתה אומר, העיקר החיים. שולחים אותך לקורס מפקדים ואתה מוציא ציונים מעולים בבוחן הכניסה, ואחרי יום אחד הולך גם משם. לעזאזל הקידום, יש פלוגה, יש חברים". בסוף כיתה י"א החליט לנטוש את מסגרת בית-הספר ולהתמסר כל כולו לעבודה בענף הבננות ובגידולי השדה. גיא אהב את הקיבוץ, בלי אידיאולוגיה, מבלי לתהות על דרך. השייכות היתה טבועה בו עמוק בפנים. חבריו מספרים כי גם כשהגיע בתשע בבוקר לחופשה מהצבא, בעשר כבר היה בשדה. בראשית חודש מאי 1990, גויס גיא לצה"ל והוצב בחיל התותחנים. הוא סיים טירונות ונשלח לקורס תותחן. גיא הגיש בקשת העברה לשייטת ובטופס הבקשה כתב: "אני מעוניין לתרום יותר. מרגיש שאינני ממצה את עצמי". בקשתו נדחתה, מכיוון שכבר הוכשר למקצוע התותחן והיה חיוני במערך הלחימה של החיל. גיא הוצב לשרת בגדוד התותחנים. הוא אהב את השירות וראה בו משימה שיש למלאה במלוא היכולת. גיא שירת בלבנון בפעילויות מבצעיות ולדברי מפקדו ביצע את תפקידו כטען ברמה מקצועית גבוהה. "הוא לא היה חלק מהסוללה, כי אם החזיק את הסוללה בימים הקשים". כל ההווי החברתי נסב סביבו. גיא תמך, עזר ועודד את חבריו בסוללה, כאשר הרגיש במצוקתו של מי מהם. "בשבילך בקבוק הבירה היה הנשק האישי, החיוך הרחב והתמידי היה החגור והעגיל באוזן ימין שימש ככומתה, ברגע של אמת תיתן את הכל". גיא טווה תוכניות רבות לאחר השחרור, ובכולן כלולה חברתו, קתרין, שהיתה צמודה אליו בשנתיים האחרונות. קתרין וגיא הפכו עם הזמן לסיפור האהבה הכי חם בתל קציר. קראו להם בעל ואשה והתייחסו אליהם כמו אל זוג נשוי. ביום 23.4.1993 יצא גיא לחופשת שחרור. ימים ספורים לאחר מכן אמור היה להשתחרר מצה"ל. אולם, ביום ו' באייר תשנ"ג (27.4.1993) נספה גיא בתאונת עבודה בשדה החיטה בקיבוצו. גיא הובא למנוחות בביתו, תל קציר. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות וחברה. בני משפחתו ליקטו את המכתבים שהגיעו מחבריו הרבים והוציאו לזכרו חוברת. מתוך כתבה שנכתבה במקומון "כל העמק והגליל": "...אף אחד פה לא מאמין שהבחור, שיכול היה לעשות מסע פרסומת לחיים, עם החיוך הגדול והנמשים הג'ינג'ים על הפנים, שהבחור הזה לא יהיה פה יותר. הוא היה משהו מיוחד, אהב כל דקה בחיים, תמיד במצב רוח טוב ומאושר, קם בבוקר עם חיוך, שוטף את הפנים עם חיוך, הולך לעבוד בחיוך, נכנס לישון עם החיוך, ואם היו שואלים אותו למה הוא כל הזמן מחייך היה חושף שיניים צחורות ושוב מחייך. "זה היה סימן ההיכר שלו", אומר ליאור, חברו לחדר בקיבוץ, "לפי החיוך יכולת לדעת אם גיא נמצא בסביבה", והוא מספר איך גיא היה מצליח להבקיע גולים במשחק כדורגל של יום שישי בקיבוץ כשהוא יחף, וכל השחקנים בנעליים גבוהות לא הבקיעו כלל. רק לעתים רחוקות נראו נעליים על רגליו. גיא אהב להרגיש את האדמה על כפות רגליו, לחוש את הקרקע. "חופש, זה כל מה שצריך הבן-אדם בחיים", אמר, וזה היה המוטו של חייו הקצרים.