"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

עמוס, בן רחל ויצחק, נולד ביום ג' בתמוז תש"ח (13.7.1948), בקיבוץ גבת, ונקרא כך על שמו של חבר הקיבוץ, עמוס, שנפל בדיוק בשעת הולדתו בקרבות מלחמת הקוממיות. הוריו, שהתגוררו בקיבוץ רק באופן זמני, עברו לחיפה, שם קבעו את משכנם בבית ערבי נטוש. עמוס היה מאושר מאוד בבית הגדול והמוזר הזה, ובדרך כלל היה מאושר; בעל מזג טוב היה כל ימי חייו. בחיפה למד בבית-הספר היסודי "צפרירים", שם רכש ידידים רבים, שליוו אותו עד דרכו האחרונה. הוא היה חבר בתנועת הנוער "המחנות העולים", השתתף בפעולות הספורט של אגודת "הפועל", ועסק בבניית דגמי מטוסים לפי ההוראות שבחוברות של חיל האוויר. מאחר שהיה בעל כישרון טכני מילדותו, נרשם ללימודים בבית-הספר התיכון-מקצועי על-שם שפרינצק. לאחר שתי שנות לימוד החל ללמוד בפנימייה הצבאית של חיל החימוש שבצריפין. הוא השתלם במקצוע חשמלאות רכב, בו עסק אחר כך במסגרת שירותו הצבאי. לא פעם, כאשר הזכיר את התקופה בפנימייה, נהג לומר: "היו אלו שנות חיי היפות ביותר". ואמנם, המסגרת הצבאית תאמה את אופיו: הוא היה חברותי כדי לחיות בתנאי פנימייה, ועם זאת היה ממושמע ומוכן לציית לפקודות. עמוס גויס לצה"ל בראשית פברואר 1966 והוצב לחיל החימוש. בעת שירותו עבר קורס חשמלאות טנקים וקורס חשמלאי רכב קרבי משוריין. יחד עם גדודו עבר את מלחמת ששת הימים, ובמלחמת ההתשה שירת כאיש צוות טכני במעוזים שעל שפת התעלה. בגדודו נחשב ל"החשמלאי" בצוות החימוש, ועם זאת רצה תמיד להיות בצוות תותח, בסוללה, ולא במפקדה. "היו לו ידי זהב", סיפרו מפקדיו. "הוא אהב לעבוד והיה פותר תמיד את כל הבעיות בטנק". בתעודת השחרור נאמר "בעל מקצוע מעולה, חייל מסור ואחראי. ביצע את המוטל עליו ביעילות וברצון". בראשית פברואר 1969 סיים את שירות החובה, אך עוד בתקופת שירותו, החל ללמוד לבחינות הבגרות. הוא שאף להתקדם בחייו ולזכות בתואר אקדמי, ולשם כך היה זקוק לתעודת הבגרות, שלא ניתנה לו במסגרת הפנימייה. עמוס למד בערב ובבקרים עבד בתעשייה הצבאית כמבקר איכות. "בכל הקשור לתפקידו", סיפרו חבריו, "היה עמוס קפדן ולא ידע פשרות. הוא בדק כל מוצר ביסודיות ולא הותיר דבר לספק. ביחסי אנוש נהג כבוד בכולם, היה חביב ודאג לא לפגוע באיש". בשנים ההן, שהיו מלאות עיסוקים, נשא לאישה את שרה חברתו מילדות וברבות הימים נולדה לזוג בת, שקראו שמה גלית. סיפרה אשתו: "בשביל גלית תמיד היה לו פנאי. היא, הדומה לו כל כך, הייתה אהבת נפש. לעמי היה חיוך תמיד על שפתיו. הכל לקח בקלות, וכשאני דאגתי, הוא צחק. לעתים היה חוזר מהעבודה בעיניים אדומות מרוב עייפות, אך ישב ללמוד". אכן, עמוס היה עקשן. הוא רצה להגיע להישגים בחיים בעודו צעיר. כפי שאמר: "כשאזדקן לא אוכל ליהנות מכל זה". העומס הכבד לא מנע בעדו מלהמשיך ולשמור על יחסי החברות ההדוקים עם ידידיו משכבר הימים. תמיד היה מרכז החברה; הוא ידע לצחוק, להשתובב ולהשרות סביבו מצב רוח עליז."אי אפשר להיזכר בעמוס אלא מתוך חיוך", אמרו חבריו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה עמוס בביתו. הוא "ישב על מחטים", וניסה ללא הרף להתקשר למשרד של הגדוד. כאשר סוף סוף הגיע האוטובוס לאוספו, לא התגבר על זעמו וצעק על מפיץ הצווים: "עכשיו באים?! המלחמה התחילה כבר בשתיים!". כמעט לא הספיק לומר שלום, חטף את המזוודה ורץ לאוטובוס. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), חצתה יחידתו את התעלה. למחרת, ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), בשדה התעופה של דוור-סואר, פגע פגז קטלני בצוות המצטיין של סוללה ג' ועמוס נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה, השאיר אחריו אישה ובת, אב ואם. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "עמוס היה חייל מסור וחבר מצוין. הוא היה אהוד על הכל". לזכרו נכתבה רשימה בחוברת שיצאה לאור מטעם התעשייה הצבאית לזכר נופליה; כמו כן פורסמה רשימה לזכרו בחוברת שהוציא לאור גדוד מס' 5 להנצחת נופליו.