"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

רפאלוב עמנואל בן תמר ורפאל נולד ב- 1.1.1975 באוזבקיסטן בעיר סמרקנד בבריה"מ, אח לנואל. עמנואל למד בבית ספר היסודי בעיר הולדתו ועבד במפעל בגדים. הוא היה תלמיד מצטיין, עזר לתלמידים אחרים בלימודים. בזמנו הפנוי הרבה לקרוא ספרים ושיחק בשמחה עם דוד שלו ועזר לזקנים. למרות שהוא היה צעיר יכולתי לדבר איתו על נושאים שרק אדם שעבר את החיים הקשים היה מסוגל להבין אותי ולתמוך בי. למרות שגידלתי את הילדים לבד כל הזמן היינו ביחד ועזרנו אחד לשני. היינו מאושרים עד כדי כך שאפילו לא הרגשנו שחסר גבר בבית. אנשים כל הזמן אמרו: "איך זה שאין לך בעל והילדים שלך מחונכים, מנומסים וכשאנחנו מסתכלים עליהם אנחנו רואים שלילדים אלו לא חסר כלום בחיים". בשנת 1990 עלינו לארץ ישראל עם כל המשפחה והשתקענו בעפולה. למרות שהיה מאוד קשה בהתחלה, אנחנו היינו כל הזמן ביחד ותמכנו אחד בשני. אני למדתי באולפן ועמנואל למד גם באולפן בבית הספר לחט"ב "אורן" בעפולה. המורה צילה שהיתה מלמדת אותו עברית היתה אומרת שהוא משכמו ומעלה מכל התלמידים האחרים. מעט מבוגר מהם ושימש להם כדמות האח "הבוגר"- המנהיג. כולם הסתובבו סביבו, שמעו לדעותיו ולעצותיו. למרות המצב הקשה לא רציתי שהוא יעזוב את הלימודים אבל בכל זאת הוא עזב והתחיל לעבוד עם דוד שלו. הוא עבד קשה ולא חשב על עצמו, היתה לו מטרה אחת- רק לעזור לי. הוא היה לי כמו בעל וכמו בן. לפעמים אני נזכרת באותו יום כשהגיע אליו המורה של עמנואל והביאה ממתקים. הייתי עם ההורים שלי בבית. ובאותו הרגע לא הבנתי מה הביא אותה אלינו הביתה. הייתי פשוט בהלם מוחלט. היא דיברה עליו בהתלהבות וסיפרה שהוא משמח את כולם סביבו. היא אמרה שאף פעם לא ראתה בחור בגיל 17 כזה רציני ומחונך. התגייס לצה"ל ב- 22.2.1993, עבר טירונות וגם קיבל תעודת חייל מצטיין. אחרי הטירונות שלחו אותו לקרית-מלאכי. זה היה רחוק בשבילו והוא רצה לקבל קל"ב, ניסו לעזור לו ובמקום זה שלחו אותו לגבול לבנון בחיל תותחנים באגד ארטילרי 282 ובמקום הזה אחרי שבועיים הוא נהרג 2.9.1993. אני עד עכשיו זוכרת את היום כשהגיעו אלי הביתה כמה קצינים במדים ואני כשראיתי אותם לא הבנתי כלום אבל היתה לי הרגשה לא טובה. מרוב שהייתי בהלם אפילו לא שמעתי מה הם אמרו ורק אחרי כמה דקות אני שמעתי צעקות של אחותי ושל הבן השני ורק אחרי כמה דקות הבנתי שאיבדתי מישהו הכי יקר בחיים שלי "את החיים שלי". באותו זמן לא ראיתי אף אחד רק שמעתי צעקות וכשיצאתי החוצה בחיים שלי לא ראיתי כמות גדולה כ"כ של אנשים. אנשים וחברים שצעקו ברחוב, לא ידעתי שלבני יש כל-כך הרבה חברים שאוהבים אותו. עמנואל היה בן אוהב, אח אוהב, נכד מכבד את סבו וסבתו וגם חבר אהוב וילד חביב, נזכור אותו לטובה. אחרי שנה ליום הזיכרון שלו עשינו אם אפשר להגיד חתונה גדולה של 200 איש אבל בלי כלה ובלי מוסיקה - זה היה עצוב מאוד. שמו של בני עמנואל- פרושו "אל איתנו". הוא ניתן מידי אלוהים והוא נחטף על ידו. בני היה הגון, אציל, כן. למרות שהוא איננו, הוא חי בלבי. אני גאה בבני. הותיר אחריו הורים ואח. יהי זכרו ברוך.