לכל אחד כמעט יש רגע בחיים שתמיד יזכור, רגע מכריע, המחלק את חייו לשניים – כל מה שאירע לפניו וכל מה שיקרה לאחריו. מעבר ממקום למקום, עלייה לארץ, היכרות ששינתה חיים, תאונה או מחלה. עבור סגן אורית יוסף (22) מקרית חיים הרגע הזה הגיע בתחילת קורס מדריכות תותחנים, לפני כמעט חמש שנים.
היא נתקלה בסביבה לא מוכרת, בחברות לקורס ברמה שונה לגמרי מאלה שליוו אותה בבגרותה, במנטליות שונה, וכרגיל במהלך חייה עד אז, בחרה להרים ידיים והגישה בקשה בצינורות המקובלים בצה”ל.
בעת שהמתינה שגלגלי הביורוקרטיה הצבאית יעבדו והיא תוכל לשוב למסלול חייה הקודם, לקח אותה מסו”ל קמ”ד תותחנים לשיחה ואמר לה משפט אחד: “אם לא תאמיני בעצמך, אף אחד לא יאמין בך”. כמעט חמש שנים עברו מאז שמעה אותו משפט, שהיווה נקודת מפנה בחייה: “זה ממש נחרט בי, המשפט הזה. הידהד בראשי, נצרב ונשאר שם. ללא ספק, הרגע הזה שינה את חיי”.
היא הפסיקה לחשוב על עצמה בלבד, והחלה לחשוב גם על הסביבה, על הקהילה, על תרומה, ולא רק שסיימה את הקורס, אלא יצאה גם לקצונה, סיימה בהצטיינות, פיקדה על חיילים והדריכה. לא מעטים מפקודיה שמעו גם הם את המשפט ששינה את חייה, הפעם מפיה: “אם לא תאמין בעצמך, איש לא יאמין בך”.
ביום ראשון אמורה אורית להחזיר ציוד ולהשתחרר משירות, וביום שלישי הבא היא כבר תהיה על המטוס לאפריקה, לחבל גונדר באתיופיה, המקום בו נולדו הוריה, במסגרת עמותת “לוחמים ללא גבולות” – חיילים משוחררים שבמקום הטיול הגדול הרגיל, בחרו להתנדב לעבודה קהילתית של מספר שבועות, ורק לאחר מכן לצאת ולהסתובב ברחבי אפריקה.

בקושי מדברת אמהרית
סגן אורית יוסף נולדה בארץ להורים שהגיעו מאתיופיה בשנת 1984. היא הגדולה בין שלוש בנות במשפחה שנדדה מחיפה, לקריית ביאליק ולקריית אתא, עד שהתיישבה בקרית חיים, שם היא מתגוררת עד היום. היא למדה בתיכון קריית חיים, אבל הלימודים לא ממש עניינו אותה. העיקר היה להעביר את הזמן בנעימים ובשלום. יותר חשוב היה להחליט עם מי יוצאים, לאן יוצאים ואיך משיגים את הבגד הנכון: “הייתי תלמידה בינונית, סטנדרטית. הלימודים לא ממש עניינו אותי. לא היו לי שאיפות מעבר להיכן נבלה את הערב”.
את בת להורים שעלו מאתיופיה. הרגשת שונה בחברה? החברים שלך היו יוצאי אתיופיה בלבד?
“לא הרגשתי בכלל שונה, והשתלבתי טוב בחברה. היו לי גם חברים יוצאי אתיופיה וגם כאלה שלא. אמא שלי הגיעה לארץ בגיל צעיר וסבלה מגזענות ומאלימות. היא לא רצתה שנחווה אותם דברים, ולכן הקפידה לדבר אתנו בעברית רהוטה מגיל צעיר ודאגה שנשתלב בחברה. היא אמרה שמה שהיא עברה, לא יעברו הילדות שלה. אני בקושי יודעת אמהרית כי לא דיברו איתי באמהרית. לא הרגשתי שונה, ולא נתנו לי להרגיש שונה”.
כשעמדה בפני הגיוס, הצבא לא ממש עניין אותה, וגם לא לאן תשובץ: “קיבלתי את המנילה, ולא היו שם מי יודע מה אפשרויות. מה שבאמת עניין אותי היה כמה יציאות יהיו לי, האם אוכל לעשות רישיון על חשבון הצבא. אלה הדברים היחידים שבאמת היו חשובים לי – מה ייצא לי מהשירות הזה”.
וזו הייתה הרוח גם בקרב החברים שלך?
“כן. לא כולם התגייסו, ולא כולם רצו להתגייס, בטח לא חיפשו שירות איכותי”.

“אני מרדנית מטבעי”
עם גיוסה נשלחה אורית לטרום טירונות בקורס אמיר שבמחו”ה אלון (מרכז חינוך והשכלה ע”ש יגאל אלון), המיועד לבני העדה האתיופית ומטרתו לשלבם בתפקידים איכותיים ומשמעותיים בצבא: “מגיעים לקורס בני העדה, שיש פער בין הנתונים שלהם בבית הספר לבין המבדקים בצבא, בגלל הבדלי המנטליות. הרי ההורים שלנו הגיעו ממדינת עולם שלישי, ורצו לבדוק אם יש בנו משהו מעבר לתוצאות המבדקים המבוצעים לקראת הגיוס. בחנו לעומק, ואצלי גילו שאני טובה בהדרכה וטובה בעמידה מול קהל. הייתי ממש מופתעת, אבל גם שמחתי. פתאום נפתחו בפני קורסי הדרכה שבנות נלחמות להגיע אליהם, קורסים שבכלל לא חשבו לפני הגיוס שאני מסוגלת להגיע אליהם. ואני בחרתי ללכת לקורס מדריכות תותחנים.” 
למה דווקא תותחנים?
“האמת? אין למה. ככה. משהו לא מוסבר. ראיתי איזה סרטון על חיל התותחנים, ואמרתי שאני רוצה גם. הבעיה שלי החלה בקורס, כי הגיעו לשם בנות ברמה שלא הכרתי לפני כן. איכותיות בטירוף, ממעמד שונה לגמרי. הרגשתי שונה, הרגשתי לא שייכת. בפעם הראשונה בחיים שהרגשתי ככה. הרגשתי שאני לא בסדר, שאני לא מסוגלת. גם המשמעת לא התאימה לי. אני מרדנית מטבעי, לא יגידו לי כל הזמן מה לעשות. ביקשתי לעזוב. פשוט, ניסיתי להדיח את עצמי מהקורס, ובזמן שגלגלי הביורוקרטיה עבדו כדי שאעזוב, לקח אותי המסו”ל לאותה שיחה ששינתה את חיי”.
מה קרה לאחר אותה שיחה?
“התחלתי להאמין בעצמי. משהו זז אצלי. סיפרתי גם לאמא מה עבר עלי. פתאום הייתי הכי חרוצה בקורס, הכי מוצלחת, וסיימתי אותו כמצטיינת המחזור”.
אבל, זו הייתה רק נקודת הפתיחה בקריירה הצבאית שלה: בהמשך היא יצאה לקורס קצינות, ובסיומו שובצה לתפקיד מפקדת צוות בפלוגת המתנדבים של בה”ד 1, שהמשרתים בה הם חיילים בעלי קשיים ומוגבלויות פיזיות, היוצאים לקצונה: “יש בקורס הזה, שמתקיים בצריפין, שתי אוכלוסיות: בעלי מוגבלויות קשות, כמו אפילפסיה ומרותקים לכיסאות גלגלים, וצוערים מאוד מבוגרים. כולם פשוט הדהימו אותי ברצון וביכולת שלהם. הם ממש אתגרו אותי, וזה היופי בקורס: כל אחד יכול. גם אלה שממש מוגבלים, מקבלים את האפשרות לחלום בגדול”.

פתק ורוד קטן
אורית מאמינה בהצבת יעדים. בעת הפגישה שלנו, שהתקיימה השבוע בקרית חיים, הוציאה את השקית הקטנה שבה היא מחזיקה את הדסקית הצבאית שלה, ושלפה ממנה פתק ורוד קטן. בהתרגשות הציגה אותו. “מסלול הקמ”ד”, כתוב בו. “בסיום קורס הקצינות”, היא מספרת, “אמרתי לעצמי שאגיע לתפקיד הזה, שאחזור לחיל ואפקד על הקורס ששינה את חיי. בסופו של דבר, הגעתי לשם”.
בתפקידה כמסו”ל קמ”ד, עודדה אורית הגעה של בנות חג”ם (חיילות גיוס מיוחד), בעלות נתוני גיוס נמוכים, לקורס המדריכות, על סמך בחינה של יכולותיהן האישיות: “אני מאמינה במתן הזדמנות לעוד בנות שבאות מרקע לא פשוט, להוכיח את עצמן”.
במקביל לשירותה הצבאי, קידמה אורית פרויקטים התנדבותיים רבים, בהם פרויקט הדגל “הדור שלנו, התור שלנו”, במסגרתו נסעה מדי יום שני להרצות בפני אוכלוסיות במצוקה, בהן אחוזי הגיוס נמוכים, על האפשרויות של שירות משמעותי בצה”ל.
ממה הכי נהנית בשירות שלך?
“מהעבודה עם אנשים. להקשיב להם, לעזור להם. לתרום. אני יודעת שאני יכולה להשפיע. אנשים רוצים לשמוע אותי, ללמוד מניסיון החיים שלי, ולי בהחלט יש סיפור חיים שאנשים יקשיבו לו”.
חשבת על קריירה צבאית?
“היו לי מחשבות. רציתי להיות מסו”ל קמ”ד, והגעתי לזה. אחר כך הייתי מ”פ בקורס אמיר, ומבחינתי זו היתה סגירת מעגל. החלטתי לפרוש, כי אני רוצה לעסוק בחינוך, ובעוד שבצבא יש המון אנשים שעוסקים בזה, באזרחות חסרים. התנדבתי בפנימייה בכפר סילבר עם ילדים חולים, וראיתי עד כמה אני יכולה לשנות ולהשפיע”.
לפעמים את חושבת לאן נעלמה הנערה שחשבה על המסיבה הקרובה ועל הבגד שהיא רוצה לקנות?
“נעלמה. עברתי תפנית רצינית, אין ספק, כי למדתי לתת מעצמי לאחרים. לא לחשוב רק על עצמי”.
ביום שלישי תטוס אורית עם קבוצה של 25 צעירים מעמותת “לוחמים ללא גבולות” לאתיופיה. במשך שלושה שבועות הם יתנדבו בקהילה, יעבירו הדרכות בנושאי חקלאות, בריאות, גינון ועוד, ולאחר מכן הקבוצה תתפצל לקבוצות קטנות יותר, שיעשו את “הטיול הגדול”. אורית וכמה מחבריה תכננו כבר את הטיול, ובעוד כמה חודשים היא תראה את הר הקילימנג’רו, תעשה ספארי בטנזניה ותשוט על אגם ויקטוריה. גם החזרה לגונדר, למקום ממנו עלו הוריה, יהווה עבורה סוג של סגירת מעגל, כמו רבים אחרים שהיא סגרה בשנים האחרונות.
איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
“קודם כל, אחרי לימודים. רוצה לעסוק בחינוך, לאו דווקא בהוראה. אני חולמת להיות מנהלת פנימייה, שתשולב בה תרפיה באמנות, בעלת משפחה ואולי, ביום מן הימים, גם אכנס לפוליטיקה. ולכל הילדים שאני אחנך אותם, אומר משפט אחד: אם לא תאמינו בעצמכם, איש לא יאמין בכם”.
 
המאמר פורסם לראשונה באתר mynet