אש לחילוץ הוא תחום לא מוסדר בהפעלת אש סטטיסטית. זהו צמד מילים אשר בהבזק של זעקה, מעקר מתוכן כל מחסום או הוראת פתיחה באש אשר נכתבו על מנת להפעיל את האש הסטטיסטית בהתאם לחוק הבינלאומי, דיני המלחמה ומסמכי מדיניות האש. בקריאה אחת “אש לחילוץ” נפתחת בפניך ארץ האפשריות הבלתי מוגבלות – אמריקה של חנ”מ ופלדה. אין מטרה שלא תפקוד והכח המסייע לא יבצע עליה אש, אין סוג תחמושת שלא תפקוד והפגזים יעופו לאחר שניות ספורות בדרך ליעדכן – היעד שאתה, המפקד, בחרת.
אש לחילוץ היא מילת קוד אשר מטשטשת כמעט לחלוטין כל מסנן הגנה מפגיעה לא רצויה אפשרית בעצמנו ובבלתי מעורבים. בזמן שבהפעלה סדורה כמות התחמושת, סוגה ואפילו המטרות מאושרות תחת זכוכית מגדלת ובפיקוח הדוק של רמה ממונה, במצב של אש לחילוץ יורדים כל החסמים האפשריים שמפעיל האש נדרש לפעול לאורם. היורה כמעט שלא ישאל שאלות בזמן ביצוע משימות האש, שכן מדובר במצב קיצון בו הכוחות המסתערים זקוקים לאש מיידית. כל שניה קובעת ואין זמן לשאלות וביאורים. ההנחה הרווחת באש לחילוץ היא שקודם יורים ואחר כך שואלים שאלות. אין הגבלה על הקצאות התחמושת ועל סוגיה, אין הגבלה על המטרות וטווחי הבטיחות מבלתי מעורבים, אין הגבלה על מרחק הבטיחות מכוחותינו, אין הגבלה על קצב האש ואין הגבלה על כמות נפגעים בלתי מעורבים. כל החסמים ששמנו לעצמנו בהפעלת אש סדורה ומתוכננת אחרי נוהל קרב סדור, נעלמו כלא היו ואינם רלוונטים עוד למצב הלחימה החדש במצב של אש לחילוץ. דווקא בזמן לחץ, דווקא בזמן שאנשיך נפגעים, דווקא בזמן שיצר הנקמה בוער בך – יש לך, מפעיל האש, את היכולת לעשות באש כרצונך, אם רק תכריז – “אש לחילוץ!”
האם נכון להשאיר את העניין פרוץ ולא מסודר? האם נכון יהיה לקבוע גם במצב של אש לחילוץ סמכויות הפעלה והגבלות על כמות וסוג תחמושת או סוגי מטרות? ומה לגבי הגבלות על תחומי בטיחות מכוחותינו ומבלתי מעורבים? האם נכון לאפשר מצב בו כל מפקד שרוצה אש ולא קיבל לכך הקצאה סדורה בצינורות המקובלים יכול לקבל את האש בזעקת האש לחילוץ ובכך, הלכה למעשה, לקבל אש ללא הגבלה? או שאולי נכון שהפרצה תתמשיך להתקיים וכל העושה שימוש בה יבוא להסברים אבל רק אחרי שקיבל את מבוקשו?
על מנת להעמיק בסוגיות אלו חיפשנו מהי התורה הכתובה בצה”ל ורצינו לקיים דיון תורתי על הסוגיה. נדגיש כי בחיפוש אחר מקורות תורתיים במקורות ובמערכות המידע כמעט ולא מצאנו מקורות רלוונטיים שיכולים לשפוך אור תורתי על הסוגיה. לאחר מחקר קצר מצאנו כי מקור הטכניקה של אש לחילוץ בא מעולם הבט”ש. מצאנו כי בפיקוד צפון, בתקופת רצועת הביטחון, החל השימוש בטכניקת אש לחילוץ בעקבות התקפות של מחבלים על מוצבים. זאת, כדי לבטל את חסמי הפרוצדורה של נוהל הקצאה סדורה, ולאפשר תגובה מהירה באש ארטילרית, אשר תפגע באויב גם כשהוא סמוך מאוד למוצבי כוחותינו. האם מה שנכון לבט”ש נכון גם למלחמה? האם מה שמאפשר לנו לקבל אש בצורה מהירה ולעקוף פרוצדורות מורכבות של נוהל דרישה והקצאה סדורה רלוונטי גם למצב של מלחמה?
בכל זאת, ישנם מקורות בפקודות הצבא שנדרש להתייחס אליהם, אשר קבועים את המדיניות הרחבה באשר להפעלת כוח ובתוכו גם אש בקרבת אוכלוסייה. עקרונות אלה מושתתים על חוקיה של מדינת ישראל, החוק הבינלאומי ודיני המלחמה. כללים אלה מחייבים כל צבא באשר הוא, ובבסיסם ארבעה עקרונות יסוד שעל מפעיל האש ליישם בהתאם לנסיבות הלחימה בשטח על פי מדיניות האש שנקבעה במטכ”ל:    
העיקרון הראשון הוא עקרון הצורך הצבאי, לפיו שימוש בכוח מותר בתנאי שהוא נועד לשם השגת תכלית צבאית. עיקרון נוסף הוא עקרון ההבחנה הגורס כי שימוש בכוח לשם השגת יעדים צבאיים מותר במסגרת דיני הלחימה, תוך הבחנה בין אזרחים ויעדים המוגנים לבין מטרות צבאיות. נדגיש כי תשתית אזרחית המשמשמת ללחימת האויב מאבדת את ההגנה המוקנית לה והופכת למטרה צבאית לגיטימית לתקיפה. בעניין זה נדרש לבחון את האיזון בין היתרון הצבאי לפגיעה באוכלוסייה. כמו כן, עקרון המידתיות קובע כי אין לתקוף את האויב באופן שיגרום לפגיעה באוכלוסייה אזרחית או רכוש אזרחי שאינה סבירה ביחס לתועלת הצבאית הצפויה מאותה תקיפה. העיקרון הרביעי והאחרון הוא עקרון האנושיות, לפיו במהלך הלחימה יש לאפשר לאוכלוסייה עורקי חיים, יכולת לקבל טיפול רפואי, נגישות למצרכי מזון, מים ושירותי מחיה בסיסיים.
בלחימה א-סימטרית במרחב מורכב, צפוף ואורבני, מתקיימים מספר אתגרים באזור הלחימה. ראשון שבהם הוא עצם ההבחנה מיהו האויב. האויב פורס את מערכיו בתוך התווך האזרחי ונטמע בתוך האוכלוסייה. קשה מאוד לזהות אותו, שכן הוא פורס את כלי הנשק שלו, מערכי הלחימה שלו, משגרי הנ”ט ,מחסני האמל”ח ובורות השיגור בתוך מרחבים מאוכלסים בנשים, ילדים וזקנים. בנוסף, האויב משתמש בפלטפורמת האתרים הרגישים כגון בית ספר, בית קברות, מסגדים, בתי חולים וכיוצא באלה. ברצועת עזה, עושה צה”ל הרבה על מנת שלא לפגוע באוכלוסייה, בעוד שהחמאס עושה הכל כדאי להשאיר את האוכלוסייה במרחב הלחימה. אתגר נוסף הוא המידתיות, מכיון שהמצב הבסיסי הוא היטמעות האויב באוכלוסיה ובכך עולה הסבירות להיפגעות של בלתי מעורבים. האתגר השלישי הוא הפעלת איסוף ואש כמערכת מסונכרנת באופן שתאפשר פגיעה משמעותית באויב.
נשאלת השאלה האם הפעלת אש לחילוץ עולה בקנה אחד עם העקרונות הנ”ל?
אם נתייחס למקרה הבוחן בהפעלת האש בסג’עייה, מצד אחד מדובר במקרה קיצון בו חטיבת גולני נתקלה במערך מבוצר של החמאס אשר גרם לנפגעים לכוחותינו ונוצר מצב בו כוחותינו לא מצליחים לבצע את משימתם. מאידך, נשאלת השאלה האם הפעלת האש של מאות פגזים על שכונה היא הפעלת אש מידתית? האם בהפעלת אש סטטיסטית לעבר השכונה מתקיים עקרון ההבחנה בין מטרה צבאית למטרה אזרחית? האם תשתיותיה האזרחיות של השכונה, אשר היוו בסיס ההגנה של החמאס, היו כאל שלא ניתן היה לבצע הבחנה ברמה של נקודות ציון ונדרש היה להחריב את כל השכונה? האם השימוש בכוח היה רק לשם העמידה במשימה ולא הפעלנו כוח גדול מדי, שאילו היינו מפעילים את חלקו בכניסה ללחימה היינו מונעים מלכתחילה הגעה למצב קיצון?
התורה בהפעלת האש בלחימה א-סימטרית מדברת על המבחן המקצועי ומבחן מדיניות הפעלת האש. בהיבט המקצועי, מכיוון שהמסלול הבליסטי של הפגזים עלול להחטיא את המטרה ולפגוע במבחנים סמוכים, אנו נעדיף להפעיל את האש הסטטיסטית לירי לשטחים שולטים, לצירים במרחבים פתוחים, לצמתים מרווחים ופחות לתוך השטח הבנוי. ככלל, בקרב ההגנה בשטח הבנוי האש הטטיסטית לא תופעל בסיוע קרוב לגיסות אך בהתקפה ניתן לשלב הפעלת אש ארטילרית לשטחים פתוחים, לפאתי השטח הבנוי, לבידוד מרחב הלחימה והשמדת ארטילרית אויב. במבחן מדיניות הפעלת האש אנו נדרשים לקחת טווחי בטיחות ממטרות רגישות כגון מוצבי או”ם ומקרבה לבלתי מעורבים.
הפעלת אש סטטיסטית, כשמה כן היא – סטטיסטית. לכן, נדרש לקחת בחשבון את הפיזור הטבעי של הפגזים סביב המטרה ואת ההסתברות לפגיעה כתוצאה מכך. מכאן נובעת גודלה של מטרה ארטילרית והוא 150 מ’ על 150 מ’. כאנשי מקצוע בתחום האש לא צריך הבנה גדולה כדי לדעת שברגע שאתה יורה מאות פגזים במספר מטרות במרכז השכונה, אתה פוגע בכל דבר ברדיוס של 500 מ’ בצורה סטטיסטית. הפגזים שיירו הגדודים לעבר המטרות יתפזרו בצורה כזו שתכסה את כל השטח שנובע מגודלה של המטרה. האם זהו האמצעי הנכון ביותר להפעלה בהקשר התאמת חימוש למטרה במקרה סג’עייה? האם רק בגלל זמינותה של הארטילריה נכון היה להפעיל אותה, ולא נשק מדויק אחר?
לאחר בחינה מקצועית של הסוגיה, לדעתנו הבחירה נכונה בנקודת הזמן הרלוונטית אל מול האמצעים שעמדו לטובת החטיבה והאוגדה. הארטילריה הייתה (ולעולם תהיה) הנשק הזמין ביותר שיהיה בידם של המפקדים בקרב.
“תמונת מצב המודיעין הייתה עמומה ומכל כיון נשמעו קולות נפץ, יריות ופיצוצים. לא היה ברור איפה האויב ולאן הוא יורה”, אמר סמג”ד בגולני לאחר הקרב בסג’עייה, ולכן ההחלטה לבחור בנשק הסטטיסטי הזמין ביותר הקיים, ולחפות בחסרונו של חוסר הדיוק בהפעלה רבה של פגזים רבים אשר גרמה לכל השטח לבעור ולאדמה לרעוד, הולידה אפקט משמעותי מאוד על האויב – האפקט אותו דרשו מפקדי החטיבה. סמג”ד בחטיבת גולני מעיד כי שמע את הארטילריה במרחק 300-400 מטר ממנו ורסיסים של בלוקים שלמים עפו על הנמר שלו. לדבריו, בקרב הזה הבין כי הנשק החשוב ביותר בקרב היבשתי הוא הארטילריה, מכיון שזהו הנשק הזמין ביותר ברשת הקשר, שיודע לתת אפקט כל כך משמעותי בזמן כל כך קצר, ולשנות הלכה למעשה את הקרב הטקטי בשטח.
מסמך נוסף שנבקש להתייחס אליו הוא רוח צה”ל, ובו שני ערכים מרכזיים הרלוונטיים לדיון זה: (1) טוהר הנשק – החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך רק במידה הנדרשת לכך. (2) אחריות – החייל יראה עצמו שותף פעיל בהגנה על ביטחון המדינה, אזרחיה ותושביה. החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות ,יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו.
מסמך זה הוא הבסיס לדיון הערכי שאותו עלינו לקיים כמפקדים, הבאים לבחון החלטה כל-כך אמיצה, כמו זו שקיבל מפקד מרכז האש האוגדתי בתיאום עם חטיבת גולני, על הפעלת אש ארטילרית סטטיסטית למרחב אורבני כמו סג’עייה.
עולה שאלה האם ניתן להפעיל פחות כוח, פחות אש, פחות פגזים – ולהשיג את אותו אפקט? האם ניתן להשתמש בכלי נשק פחות הרסני ויותר מדויק?
התשובה לשאלה השנייה היא עניין של זמן. ההחלטה להפעיל ארטילריה הייתה תולדה של צורך מידי באש, כאשר משמעות המתנה של מספר דקות או שעות לאש מדויקת מהאוויר הייתה להשאיר את החטיבה להתמודד בעצמה עם המצב שנוצר בשדה הקרב. לכן, התשובה לשאלה זו היא ברורה – לא היה זמן לחכות לשום דבר! נדרש היה להפעיל את מה שיש הכי מהר שאפשר. את ההשלמה לתקיפה הארטילרית ביצע חיל האוויר באמצעות פצצות מדויקות על השכונה אשר גרמו לקריסת בתים. קושי נוסף בזמן אמת היה להבין איפה בדיוק נמצא האויב. גם אם היה לרשות החטיבה אמצעי אש מדויק יותר, לא היה ברור לאן לירות.
הכוחות בשטח תיארו מצב של חוסר יכולת להבין מאיפה יורים עליהם. האויב אשר השתמש בשטח הבנוי כמגרש משחקים מוכר וידוע הצליח לייצר התנגדות קשה ביותר לחטיבת גולני. הפעלת אש ארטילרית סטטיסטית, באה לחפות על היעדר המודיעין המדויק, על ידי כיסוי שטח נרחב מהשכונה באש ארטילרית, והפיכת החיסרון של הדיוק ליתרון בכיסוי שטח נרחב.
לבחינת השאלה האם ניתן היה לירות פחות פגזים נעזרנו בטבלת אפקטי הנזק בחיל התותחנים. לאחר השוואה בין מספר הפגזים שנורו בסג’עייה לנתונים המוצעים בטבלה, אנחנו מוצאים את ההחלטה להפעיל מאות פגזי נפיץ – בהנחה שאנחנו רוצים להשמיד את האויב המתבצר בשכונה – כהחלטה מקצועית, מידתית, ערכית ומוסרית, אשר ניתן להסביר אותה ואת ההיגיון העומד מאחוריה. נדרשת הבנה עמוקה בהפעלת אש ארטילרית כדי לקבל החלטה כזו. נדרש אומץ גדול, בלילה שכזה, לפקוד על תותחי האוגדה מטרות בטווחים מינימליים מכוחותינו. לדעתנו, ההחלטה שנלקחה היא החלטה מושכלת ואחראית, אשר מציבה רף של שותפות גורל בין הדרג המסתייע לדרג המסייע.
סיכום והמלצות
במאמר זה סקרנו אירוע טקטי כמקרה בוחן לסוגיית הפעלת אש ארטילרית בשטח בנוי, בדגש על טכניקת האש לחילוץ. טכניקה זו פרוצה ואינה מגדירה הוראות חד משמעיות להפעלתה.
אנו תוהים, האם יהיה נכון למסד את הסוגיה? האם יהיה נכון לצמצם את סמכות המפעיל? לקבוע את מדרגו מראש ולהקים חסמים גם במקרה של אירוע קיצון? האם נכון להגביל כמויות של חימוש? כמויות של קני תותחים? ולהניח חסמים של מרחקי בטיחות מכוחותינו ומבלתי מעורבים?
להערכתנו נדרש לאזן את העניין. בסוגיית זהות ומדרג המפעיל, נדרש לבחון את הסוגיה במבחן השליטה המבצעית הרחבה מספיק, בהקשר של כוחות קטנים והיכולת להבין מערכת של שיקולים רחבה, לצד יכולת מקצועית בהפעלת אש סטטיסטית. להמלצתנו, הפעלת האש במקרה של אש לחילוץ תהייה מרמת מג”ד. זאת מכיוון שזהו האדם היחיד בגדוד שבאפשרותו לבצע הערכת מצב ולשלוט בכלל הכוחות והמאמצים. הוא מכיר את כלל הכוחות הקטנים במרחב הלחימה, מסוגל לנהל מערכת שיקולים בוגת ואחראית בראייה רחבה וכוללת, ולקבל החלטה מושכלת לצד המלצות מקצועיות מהקש”א.
בעניין הגבלת כמות חימוש וסוגי התחמושת נכון להגדיר כי ההפעלה צריכה להיות מוכוונת להשגת אפקט נזק נדרש. הפקודה בדבר סוג החימוש וכלי הנשק חייבת להיות נגזרת של טבלת אפקטי הנזק שהוגדרה בחקר ביצועים. טבלה זו צריכה להיות נקודת ייחוס למפעיל האש ולדרג היורה.
בעניין מרחקי הבטיחות מכוחותינו ומבלתי מעורבים מצאנו לנכון להשאיר את ההחלטה בידיו של המפקד בשטח ברמת המג”ד. הפעלת האש תוך סיכון כוחותינו וסיכון בלתי מעורבים היא תולדה של נסיבות ספציפיות של כל מקרה לגופו ואין דינו של כוח בסכנה לכוח באירוע קיצון אחר.
צה”ל צריך להמשיך ולתחקר את האירועים בהם מופעלת אש לחילוץ, בעין ביקורתית ומקצועית. עליו לגבות מפקדים שלקחו החלטות אמיצות וסבירות בנסיבות האירוע, ולטפל במפקדים שהפעילו את האש בצורה לא מרוסנת ולא אחראית, אשר מסבה יותר נזק מתועלת באופן ההפעלה השגוי.
המלחמה הבאה, בכל גזרה ובכל תרחיש תהיה אכזרית יותר, מורכבת יותר, עם אירועי קיצון רבים יותר. עלינו, המפקדים, לעצב תודעתית את חשיבות הפעלת האש לחילוץ והמורכבות של הפעלתה. עלינו להבין את הסיכונים לכוחותינו ולבלתי מעורבים, אך עם זאת להפנים את עוצמתה ואת יכולתה לשנות את המצב הטקטי לטובת כוחותינו. אנו ממליצים לעגן את המלצותינוו בתורה סדורה בפקודה חילית בדבר סמכות להפעלת אש לחילוץ ואופן הפעלתה.