ביום רביעי, ה- 12.7.2006, הציבו לוחמי חיזבאללה מארב לסיור של צה”ל שנע בשטח ישראל באזור זרעית. במכת האש נפגעו שני רכבי הסיור וכל הלוחמים שעליהם. טנק של צה”ל שהוזעק למקום וביצע מרדף, עלה על מטען גחון והושמד על צוותו במרחק של כמה עשרות מטרים מגדר המערכת, בתוך שטח לבנון. בשלב זה היו לצה”ל שמונה הרוגים ושני נעדרים, שנחטפו ע”י החיזבאללה, כשגורלם אינו ידוע. פיקוד צפון החל לרכז את הכוחות שעמדו לרשותו וביצע גיוס מילואים מוגבל, בעיקר של אנשי מפקדות, שנקראו על בסיס התנדבותי. הממשלה התכנסה לישיבת חירום, בה הציג הרמטכ”ל מספר דרכי פעולה אפשריות. 

היעדים האסטרטגיים 
התוכנית שאושרה בישיבת הממשלה והופצה לכוחות פיקוד צפון, התבססה על תקיפה אווירית מסיבית בלבנון. היעדים האסטרטגיים העיקריים שעמדו בבסיס התוכנית היו שיקום ההרתעה של צה”ל, הפסקת הטרור משטחה של לבנון, ודחיקת הממשל הלבנוני לקבל אחריות על כל שטח מדינתו. יעדים אסטרטגיים נוספים היו גרימת פגיעה משמעותית בארגון החיזבאללה והפעלת לחץ עליו למטרת השבת החטופים. כל זאת, תוך השארת סוריה מחוץ למעגל הלחימה.
כדי להשיג יעדים אלו, הוטל על צה”ל לפעול מיד ובעצמה רבה בכל עומק לבנון, כך שהפעולה תחרוג ממסגרת הציפיות, הן של ממשלת לבנון והן של חיזבאללה. שיטת הפעולה התבססה כמעט בלעדית על תקיפה באש, כאשר פעולות קרקעיות הוגבלו להריסת מוצבי החיזבאללה שעל קו המגע. מכיוון שהייתה צפויה תגובה של החיזבאללה באש רקטות, הונחה פיקוד העורף להיערך לספיגה, ועל פיקוד צפון הוטל להיערך לאפשרות של לחימה ממושכת.
תקיפת היעדים בלבנון ע”י חיל האוויר, התחילה בשעה 03:00 ביום חמישי, ה- 13.7.06.

סד”כ חת”ם
סד”כ חת”ם בגזרת פיקוד צפון מנה באותו זמן חמש סוללות ארטילריה 155 מ”מ, ארבע מהן סדירות ואחת מילואים, סוללת “מנתץ” אחת, ומספר צוותי נ”ט (חמ”מ). סוללות אלו פרסו במהלך הלילה בעמדות לאורך גבול לבנון, עליו הייתה מופקדת עוצבת “הגליל”.
תקיפת חיל האוויר בלבנון, שכללה 60 יעדים בסך הכל, בוצעה כמתוכנן. כצפוי, חיזבאללה הגיב באש רקטות על ערי הגליל, לאורך כל קו הגבול, החל מהשעה 07:00. חלק מהרקטות הגיעו לטווח של כ-25 ק”מ. בשעה 08:00 נהרגה בנהריה האזרחית הישראלית הראשונה. תותחי צה”ל פתחו באש על אתרי השיגור כפי שאותרו במכ”מי ה”נורית”, אך לפעולה זאת לא היה אפקט מורגש וירי הרקטות של החיזבאללה על צפון המדינה נמשך.
השבוע הראשון ללחימה התאפיין אפוא במערכה שהייתה מבוססת בעיקר על אש, עם מעט מאד פעילות של תנועת כוחות על הקרקע. עיקר נפח המערכה באש בוצע על ידי חיל האוויר, כאשר הארטילריה מסייעת בירי על איכונים, בשיבוש יזום על אזורים שמהן צפוי ירי רקטות של החיזבאללה (אזורים שזכו לכינוי “שמורות טבע”), חיפוי למספר מבצעים חודרים של הכוחות המיוחדים של צה”ל, ובסיוע לניסיון לגרום לכפריים בדרום לבנון לנטוש את כפריהם, על מנת להשאיר את זירת הלחימה פנויה מאזרחים (מבצע “ישועה לדרום”).

מבצע “ישועה לדרום”
מבצע “ישועה לדרום” לפינוי כפרי דרום לבנון מהאזרחים התחיל ביום ראשון, ה- 16.7.06. המבצע התחיל בפיזור כרוזים ובקריאות ברשתות הרדיו לתושבי כפרים מסוימים לעזוב את כפריהם ולנוע צפונה מהליטני. 
כדי להדגיש את כוונותיו הרציניות של צה”ל רציניות, השלב הראשון כלל ירי של שמונה פגזי נפיץ אל מחוץ לכפר, מרחק כמה מאות מטרים מהבתים הקיצוניים. לאחר מכן הייתה כוונה לבצע איסוף מודיעיני ולבחון איזה אחוז מתושבי הכפר ברח, ובמידת הצורך לבצע ירי “שלב ב’” של שמונה פגזים לעבר הבתים הקיצוניים של הכפר. אם גם זה לא היה עוזר, היה אמור להתבצע “שלב ג’” לאחר איסוף מודיעיני נוסף והערכת מצב, שכלל ירי של שני פגזים לא נפיצים, דהיינו עשן ותאורה, למרכז הכפר.
בגלל הצורך לתאם בין הגורמים השונים (כרוזים, רדיו, מודיעין, ארטילריה) ולאור הרגישות הרבה לאפשרות של פגיעה בחיי אזרחים, נוהל המבצע מהפיקוד בפיקוח הדוק וצמוד על ידי הדרגים הבכירים ביותר. דבר זה גרם כמובן לכך שהמבצע יתנהל באיטיות רבה. השלבים השונים של המבצע נדחו פעם אחר פעם. במרבית הכפרים בוצע רק “שלב א’”, ובסופו של דבר נשארה באזור הקרבות אוכלוסייה אזרחית רבה.
סד”כ הארטילריה גדל במהלך השבוע הראשון ללחימה, וב-16.7 כלל שמונה סוללות, כולן סדירות מלבד סוללת מילואים אחת. סד”כ ה”מנתץ” גדל במהלך אותו שבוע מסוללה אחת לשלוש, כאשר סד”כ האיכון גדל משתי נוריות לשלוש גם כן. בנוסף, גויסה מפקדת סגן של אגד ארטילרי 215 וקיבלה אחריות על סוללות הארטילריה בגזרה. מפקדת הסגן הפעילה פלוגת תחמושת (פלת”ח), שסייעה בוויסות התחמושת בין הסוללות. יומיים לאחר מכן הצטרפה חוליה מטאורולוגית שנייה, שתגברה את החוליה המטאורולוגית של גדוד ה”מנתץ” שפעלה במערב הגזרה מתחילת הלחימה. 

תוצאות מאכזבות
תוצאות הלחימה באותו שבוע היו די מאכזבות. חיל האוויר מיצה את כל מטרות האיכות שהיו לו, ולמרות זאת ארגון החיזבאללה המשיך לפעול ללא פגיעה משמעותית ביכולותיו והמשיך לירות על ערי ישראל, כמאה רקטות בממוצע ליום. ממשלת לבנון לא רצתה או לא יכלה להפעיל לחץ אפקטיבי על חיזבאללה למרות ההרס הרב שנגרם בשטחה. התותחנים, למרות ירי של בין 1000 ל-2000 פגזים ביום לא הצליחו לפגוע ביכולות החיזבאללה לשגר רקטות לעבר ערי ישראל מכל אזור שרצה, וכל כמות שרצה. באותם מקומות בהן היו היתקלויות של כוחות קרקע של צה”ל עם כוחות חיזבאללה, הסתבר שלוחמי החיזבאללה לוחמים היטב ומסבים לצה”ל נפגעים, זאת למרות שבאותם מפגשים השתתפו יחידות עילית של צה”ל והקרבות היו ביוזמתו.
לאט ובהדרגה, נחתה על ראשי צה”ל ואזרחי מדינת ישראל ההכרה שהמלחמה עומדת להיות ממושכת, ולא תסתיים בלי כניסת כוחות קרקעיים לדרום לבנון. נקודת המפנה הייתה סדרת הקרבות באזור מוצב “שקד” והעיירה מארון א-ראס, השוכנת מצפון למושב אביבים. הזכרנו קודם שהפעילות הקרקעית היחידה שעליה הוחלט עוד בתחילת הלחימה הייתה שיטוח קו המוצבים של החיזבאללה על גדר הגבול. כבר מההתחלה הסתבר שפעילות זו אינה פשוטה. באחד המוצבים הראשונים אותם ניסו לשטח, עלה טרקטור D9 על מטען גדול והתהפך, וכוחות החיזבאללה הציבו מארב נ”ט לכוחות שעסקו בחילוץ הטרקטור. הנחת העבודה מאותו רגע ואילך, הייתה שבכל המוצבים הושארו מטענים גדולים והוצבו מארבים, ולכן יש צורך לכבוש את המוצבים וסביבותיהם לפני שכלי הצמ”ה ייכנסו ליישר את המוצב.
ב-19 ביולי, הוכנס כוח קטן מיחידת עילית של צה”ל למוצב “שקד”, אחד המוצבים שצה”ל בנה לאחר מלחמת של”ג וחיזבאללה השתלט עליו לאחר נסיגת צה”ל מדרום לבנון בשנת 2000. כוח צה”ל נתקל בכוח חיזבאללה ומספר חיילים נפגעו. כוח חילוץ הוכנס לקרב, וגם לו היו מספר נפגעים. קרב החילוץ הסתבך וכוח נוסף מיחידת “אגוז” נשלח לאזור העיירה מארון א-ראס השולטת על אזור הקרב. גם כוח זה נתקל וסבל מנפגעים רבים ובשלב מסוים גם היה לו חייל נעדר (שלאחר מכן נמצא הרוג). היעלמותו של החייל חייבה השתלטות על העיירה וביצוע סריקות נרחבות.
בשני ימי הקרב הראשונים ב”שקד” ובמארון א-ראס, ה- 19-20.7, ירו התותחנים למעלה מ-8000 פגזים, כאשר מעל 1000 מהם פגזי עשן שנועדו לסייע בחילוץ הנפגעים. הלחימה באזור מארון א-ראס נמשכה יומיים נוספים עד ל- 22.7.

נקודת המפנה
הקרב במארון א-ראס היווה נקודת מפנה מסוימת במלחמה. אם עד אז פעלו כוחות הקרקע של צה”ל במתכונת של פשיטות, הרי שמעתה הוחלט להשתלט על שטחים בדרום לבנון לתקופה ממושכת. הממשלה אישרה גיוס מסוים של כוחות מילואים, וגדוד המילואים הראשון שגויס היה גדוד תותחנים מהאגד הארטילרי של עוצבת הגליל, שפרס במערב הגזרה ב-20.7. 
בתום ההשתלטות על מארון א-ראס גילו כוחות צה”ל ביצורים ששימשו את חיזבאללה לירי הרקטות. הסתבר שביצורי החיזבאללה כוללים בונקרים מבוטנים ומתקנים מכניים המאפשרים לחשוף את המשגרים רק בשעת הירי, ובשאר הזמן להעלים אותם במחסה הנותן הגנה מלאה מאש ארטילרית. במילים אחרות: ניתן היה להבין מדוע השיבוש ואש הנ”ס שמפעיל צה”ל אינם אפקטיביים, ושום דבר פחות מהשתלטות מלאה על השטח לא יבטיח שקט לערי הצפון. ערוץ 10 דיווח במהדורת החדשות ב- 19.7 כי “הלחימה הקרקעית מזכירה לרבים את מלחמת וייטנאם – לוחמי החיזבאללה מחופרים במנהרות להגנה מהפצצות אוויריות. בצה”ל רווחת ההערכה כי ניתן לטפל באיום רק בפעולה קרקעית.” למרות מידע חשוב זה ולמרות דרישת פיקוד צפון להפעיל תוכניות אופרטיביות לכיבוש דרום לבנון, הממשלה והמטכ”ל המתינו עוד שבועיים מהוססים עד לנקיטת הפעולות הדרושות. 
בעיה נוספת שהוצפה בעקבות הקרב במארון א-ראס היא המחסור הצפוי בתחמושת. בתחילת המלחמה הקצה המטכ”ל 2,500 פגזים ליום לחימה. עם סד”כ הארטילריה שהיה בגזרה באותו זמן (5 סוללות) לא ניתן היה להגיע למגבלה זאת. אך בעת הלחימה במארון א-ראס ירו התותחנים 4000 פגזים ביום, ועלה הצורך להקפיד יותר על הקצאות התחמושת.
ב-21 ביולי, התמקמה בגזרה המערבית מפקדת סגן נוספת, זאת של עוצבת הגליל, וכן מפג”ד נוסף. כן החל גיוסם של שלושה גדודי מילואים נוספים, הן מהאגד הארטילרי של עוצבת הגליל, והן מאגד ארטילרי 215. למחרת הוחלט על גיוס גדוד “מנתץ” מילואים, והגזרה עמדה להיות מתוגברת בעוד “נורית” ו”שילם”. באותו יום חולקה הגזרה בין שתי מפקדות אוגדה: עוצבת הגליל בגזרה המערבית ואוגדה 162 באצבע הגליל והר דב. גבול הגזרה נקבע באזור קרן נפתלי. אוגדה 98 נקבעה כאחראית על מבצעים מיוחדים בעומק.

מבצע קורי פלדה 
בשבוע שהתחיל ב- 23.7 החל צה”ל בסדרת מבצעים שזכו לשם “קורי פלדה”. גולת הכותרת במבצעים אלו הייתה “כיבוש” העיירה בינת ג’בייל. המילה כיבוש הוכנסה למירכאות מפני שלמרות הכרזות חוזרות ונשנות על כיבוש העיירה מפי מפקדי צה”ל, לוחמי החיזבאללה המשיכו לפעול בתוכה עד סוף המלחמה. בסופה, הייתה העיירה הרוסה למדי כתוצאה מההפצצות, וצה”ל שלט ברכסים שמסביבה. 
מבצעי “קורי פלדה 2” ו”קורי פלדה 3” אמורים היו להתבצע ב- 23.7, כאשר “קורי פלדה 2” הוא מבצע חודר של עוצבת “הגליל” בעיירה בינת ג’בייל, ו”קורי פלדה 3” אמור היה להיות מבצע חודר של אוגדה 162 באזור אל-ח’יאם. המבצע של עוצבת הגליל כלל כוחות גולני, צנחנים ושריון, וזכה לחיפוי ארטילרי מסיבי. הכוחות התקדמו בזהירות אל השטחים השולטים על העיירה ובמספר היתקלויות במהלך ההתקדמות נפגעו מספר לוחמים. לכן עלה צורך בסיוע ארטילרי מסיבי, לחיפוי על מבצעי החילוץ. 
ב-24 ביולי ירו התותחנים כמות שיא של כ- 10,000 פגזים. זאת לעומת שאר ימי המבצע, בהם נורו כמויות צנועות יותר, בין 4,000-5,000 פגזים ליום. למחרת הודיע דובר צה”ל כי הושלמה ההשתלטות על בינת ג’בייל. רבע שעה אחר כך תיקן אותו דובר החיזבאללה והודיע שהלחימה בעיירה נמשכת. באותו ערב הודיע מפקד האוגדה, תא”ל גל הירש, לתקשורת כי צה”ל שולט בעיירה בינת ג’בייל, אך למחרת התחדשו הקרבות בעיירה בין כוחות צה”ל לבין עשרות לוחמי חיזבאללה שהתבצרו בעיירה. בקרבות אלו נהרגו שמונה לוחמים מגדוד 51 של גולני.
במקביל ללחימה בבינת ג’בייל, התרסק ב-24.7 מסוק “אפאצ’י” של צה”ל והועלה חשש (שלא אומת) שהמסוק נפגע מירי “מנתץ” של צה”ל. כדי להבטיח שאירוע של פגיעת ארטילריה במסוק לא ישנה, הוחמרו מאד נוהלי התיאום והדיווח בין הארטילריה לחיל האוויר. נוהלים אלו הקשו מאד על העבודה וחייבו את התותחנים לפרוס באזורים מסוימים ולא באחרים.
ב-30.7 דיווחו מקורות לבנוניים על פגיעה מסיבית באזרחים כתוצאה מהפצצת חיל האוויר בכפר קנא. כתוצאה מהתהודה הרבה לה זכה האירוע בתקשורת, הוכרז למחרת על הפסקה של 48 שעות בתקיפות חיל האוויר. חיזבאללה נצר אף הוא את האש על ערי ישראל, אך חידש אותה כעבור יומיים במשנה תוקף. באותו יום התחיל גם מבצע “קורי פלדה 3”, בגזרת אל-ח’יאם ומרג’ עיון, לאחר דחיות חוזרות ונשנות לאורך כשבוע. במסגרת אותו מבצע פעלו גם כוחות חטיבת הנח”ל תחת פיקוד אוגדה 162 בגזרה המרכזית באזור הכפר א-טייבה. 
מבצע “קורי פלדה 4” החל ב-1.8, באזור הכפר עייתא א-שעב, ובוצע על ידי כוחות מחטיבה 35 שפעלה תחת פיקודה של עוצבת “הגליל”. בקרבות אלו נהרגו שלושה חיילים, והקרבות באזור עייתא א-שעב נמשכו עוד ימים רבים. באותו זמן אישרה ועדת החוץ והביטחון גיוס של שלוש אוגדות מילואים נוספות, שנועדו לבצע את המהלך הקרקעי הגדול להשתלטות על כל דרום לבנון מדרום לליטני. כדי לענות על צרכי הנ”ס והשיבוש, גויס אגד ארטילרי נוסף (הכולל ארבעה גדודי מילואים) שפעל בגזרה תחת פיקוד עוצבת האש.

לקראת “המבצע הגדול”
השבוע שלאחר מכן הביא עמו סדרת קרבות שבהם הוסיף צה”ל להרחיב לאט ובהתמדה את השטח הנמצא בשליטתו בדרום לבנון, זאת על מנת להצר את צעדי החיזבאללה ולהרחיק את מטולי הרקטות מגבול ישראל, בשעה שכוחות המילואים מתגייסים לקראת “המבצע הגדול” לכיבוש אזור דרום לבנון.
ב-3 באוגוסט יצא לדרך מבצע “שינוי כיוון 8”, במסגרתו אמורה הייתה עוצבת “הגליל” להשתלט על אזורים בגזרה המערבית, ביניהם בינת ג’בייל, רכס הסילבסטר מצפון לבינת ג’בייל, עייטרון, עייתא-א-שעב, מרווחין, שיחין, ורג’אמין. בהמשך המבצע, היה עליה להתקדם לעבר ראס ביאדה שלחוף הים התיכון דרומית לצור, ראס אל ג’מוס, וג’בל-חמד. אוגדה 162 אמורה היתה להשתלט על שטחים בגזרה המרכזית ובהם אזורי א-טייבה, מיס א-ג’בל, קנטרה ובליידה, וכוח מאוגדה 98 אמור היה להמשיך בפעילות בגזרה. במסגרת מבצעים אלו התפתחו קרבות באזור הכפרים שיחין ורג’מין בגזרה המערבית, ובאזור אל עדיסה. התותחנים סייעו הן בהכנה ארטילרית לפני הקרב, הן בסיוע ישיר במהלך הקרבות, והן בסיוע לחילוץ הנפגעים, וכמו כן לא הפסיקו לנסות לשבש את ירי הרקטות של החיזבאללה. ב- 4.8 הרחיבו כוחות גולני את הלחימה לכפרים מרכבא וחולה. באותו יום התחיל ברחבי הארץ גיוס מילואים נרחב. בתחילת המבצע כלל סד”כ חת”מ בגזרה 11 גדודי תותחים פרוסים ויורים, ועוד 2 גדודים בכוננות מול הסורים ברמה”ג, 2 גדודי מנתץ ומספר לא מבוטל של צוותי נ”ט. גדוד נוסף של תותחים נגררים גויס ופרס במהלך המבצע. ב- 5.8 התחיל גיוסה של אוגדה נוספת, שנועדה להילחם בגזרה הצפון-מזרחית. ב- 6.8. הגיעו כוחות צה”ל לראס ביאדה לחוף הים התיכון. באותו יום נהרגו 12 חיילים מפגיעת רקטות סמוך לכפר גלעדי. 
ב- 7.8 נמשך אותו מבצע במתכונת דומה, אך שינה את שמו ל”שינוי כיוון 9”. עוצבת “הגליל” אמורה הייתה להתייצב על קו מג’דל זון – בית ליף – בית יהון, ואוגדה 162 להגיע לקו נחל סלוקי ונהר הליטני. למחרת, ה- 8.8, לא השתנו היעדים אך המבצע שינה את שמו ל”שינוי כיוון 10”, והחלו הכנות ל”מבצע הגדול”, ששמו אמור היה להיות “שינוי כיוון 11”. לטובת מבצע זה גויסו 2 גדודי ארטילריה נוספים, האחרונים שגויסו במלחמה. 
אחת הבעיות הצפויות הייתה מחסור בתחמושת ארטילרית, לאור העובדה שכל מבצע לקח יותר זמן מהצפוי, מלאי התחמושת הלך והצטמצם, ואיש לא יכול היה לאמוד כמה ימים תארך עוד המלחמה. פיקוד צפון דרש למבצע “שינוי כיוון 11” 40,000 פגזים ל- 3 ימים, המטכ”ל לא אישר הקצאה של יותר מ- 12,000. 
ב- 9.8 החל מבצע “שינוי כיוון 11”, אך יעדיו הלכו והצטמצמו. עוצבת “הגליל” הייתה צריכה להרחיב את אזורי השליטה שלה במרחב בינת ג’בייל במזרח, מיס א-ג’בל במרכז ולכיוון מערב עד הים. אוגדה 162 אמורה הייתה לחצות את הסלוקי ולהתקדם לאורך הליטני מערבה לכיוון שרייפה, כאשר כוח מאוגדה 98 אמור היה להתקדם דרך עוצבת “הגליל” לכיוון הכפרים זבקין וצדיקין, ואוגדה נוספת אמורה הייתה להשתלט על אזורי מרג’ עיון ואל-ח’יאם. הלחימה הייתה קשה ולצה”ל היו נפגעים רבים, ביניהם צוות טנק שנהרג כולו מפגיעת טיל נ”ט באזור א-טייבה, ו-9 צנחנים שנהרגו מפגיעת טיל נ”ט בבית בו שהו בכפר דבל. גם המבצע באזור אל-ח’יאם הוקפא יום לאחר שהחל לאחר שנתגלו בו כשלים מבצעיים רבים.
ביום ששי, ה- 11.8, לאחר דשדוש של יומיים עם התקדמות מינימאלית, הוחלט בצה”ל לשנות את שם המבצע, ולאחר 11 שינויי כיוון נקרא כעת “המבצע הגדול” בשם “כיוון ברור” רק שעכשיו היה ברור שצה”ל לא יצליח להשתלט על כל אזור דרום לבנון עד הליטאני. בשעה 18:30, אחרי עיכוב של 48 שעות אישרה הממשלה את המבצע הקרקעי הגדול. באותו זמן החליטה מועצת הביטחון על נוסח הסכם הפסקת אש.
למחרת, שבת ה- 12.8 החל מבצע “כיוון ברור”. אוגדה 162 חצתה את נחל הסלוקי עם כוחות מחטיבת הנח”ל וחטיבת “עקבות הברזל”. לוחמי החיזבאללה ארבו לטנקים בעת חציית המעבר ההכרחי בנחל הסלוקי ופגעו בטנקים רבים. למרות זאת, המשיכו הכוחות בדרכם והשתלטו בקרב קשה על הכפר ע’נדוריה הסמוך לנהר הליטני.
כוחות מאוגדה 98 פתחו במבצע הנחתה רחב היקף, אך מבצע זה נקטע לאחר שאחד המסוקים הופל באש מן הקרקע ליד הכפר רשף מיד לאחר שסיים להנחית את הכוחות. שתי האוגדות האחרות הרחיבו וביססו את שליטתן, עוצבת הגליל בגזרה הדרום מערבית של הלחימה ואוגדה נוספת באזורי מרג’ עיון ואל-ח’יאם, עד לכניסת הפסקת האש לתוקפה ב- 14.8.06. 
במהלך הלחימה בחודש אוגוסט גדלה בהדרגה צריכת התחמושת מ- 4,000-5,000 פגזים ליום בימים הראשונים של החודש לכ- 10,000 פגזים ליום ביומיים של “כיוון ברור”. סד”כ חת”ם עלה בהדרגה במהלך המלחמה מ-5 ל-55 סוללות ארטילריה, ומסוללה אחת לשש סוללות “מנתץ”. המלחמה נמשכה 34 ימים שבהם ירו התותחנים בסך הכל למעלה מ- 170,000 פגזים ומאות רקטות מנתץ ונ”ט. אנשי צוותי התותחים, הרקטות, מערך החמ”מ והקישור הארטילרי לחמו במסירות ובחירוף נפש, וסייעו לכוחות החי”ר והשריון בביצוע משימותיהם. 
לעומת זאת, למרות ירי של עשרות אלפי פגזים ומאות רקטות מנתץ לא הצלחנו לדכא באופן משמעותי את ירי הרקטות של החיזבאללה מדרום לבנון לעבר ערי ישראל, גם אם פה ושם היו הצלחות מקומיות. ירי זה נמשך בקצב ממוצע של למעלה ממאה רקטות ליום ואף התגבר ביומיים האחרונים של הלחימה.