האם נורתה במלחמה אש ארטילרית רבה מדי? על פניו מתקבל הרושם כי צריכת התחמושת הארטילרית במלחמת לבנון השנייה הייתה מוגזמת. ביטוי ציבורי לכך אפשר למצוא בדו”ח ועדת ברודט שבחנה את תקציב הביטחון והגיעה למסקנה ש”כוח האש שהופעל במלחמה על-ידי הפצצות אוויריות ואש ארטילרית היה עודף במידה רבה… והתמורה שהתקבלה הייתה נמוכה.” בחינה השוואתית למלחמות העבר, על כל מגרעותיה, יכולה לספק מענה מסוים לשאלה הזאת. אם בוחנים את הצריכה לקנה, מתברר שבמלחמה האחרונה צרכה הארטילריה של צה”ל פחות תחמושת ארטילרית ליממת לחימה מאשר במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. אף שמדובר בנתונים מעודדים לכאורה, עדיין נשארת תחושת אי-נוחות. התחושה הזאת נובעת מהעובדה שהאש הארטילרית בקיץ 2006 השיגה תוצאות קלושות במלחמה סטטית מול אויב זעום מבחינה כמותית. לכן השאלה האמיתית היא לא כמה ירתה הארטילריה אלא כיצד הגענו למצב שבו הארטילריה ירתה עשרות אלפי פגזים לשווא. צריכת התחמושת המוגזמת היא אחד הסימפטומים לתחלואי מלחמת לבנון השנייה.

תפיסת הפעלת האש 
עיקר תפקידה של האש הארטילרית הפיקודית במסגרת תפיסת ההפעלה הכללית הייתה לתת סיוע לכוחות המתמרנים ולמנוע את ירי הרקטות לעבר שטחה של מדינת ישראל. הרעיון הכללי היה שקודם כול יש לנסות להשמיד את משגרי הרקטות בטרם ירי (ציד). אם הציד נכשל – כך קבעה תפיסת ההפעלה – יש לירות לעבר המשגרים היורים ירי נ”ס (נגד סוללות). אם גם הציד וגם ירי הנ”ס אינם מניבים את התוצאות הרצויות, אז יש לבצע ירי שיבוש שתכליתו לצמצם את ירי הרקטות.
משימת הציד הוטלה באופן בלעדי על חיל האוויר. משימת הנ”ס הוטלה על הארטילריה, ומשימת השיבוש הייתה משותפת לחיל האוויר ולכוחות היבשה, ובכללם לחיל התותחנים. מהיבטי פיקוד ושליטה תוכננה הפרדה גיאוגרפית ברורה בין פיקוד הצפון למטה הכללי (הגבול: נהר הליטני) ובין הפיקוד לאוגדות. באוגדה הוקמה מפקדת תקיפה לצורכי נ”ס ושיבוש. כמו כן תוכננה הפרדה בין הפיקוד למטכ”ל על-פי האמל”ח המשגר, כך שהרקטות עד לקוטר של 122 מ”מ נכללו בתחום האחריות של הפיקוד.
רכיבים נוספים בתפיסת הפעלת האש היו: 1) תוכנית שנועדה לפנות את התושבים מהכפרים ומהעיירות בדרום לבנון כדי לאפשר לצה”ל חופש פעולה רב יותר בלי לסכן את האוכלוסייה האזרחית. 2) קביעה כמה מרחבים שבהם תוכננה הפעלת אש ללא צורך בתיאום עם הכוחות בשטח. התוכנית הזאת נועדה להיות מעין אבטחת אגף לאוגדות המתמרנות. תפיסת תכנון האש התבססה על ריכוזיות – כדי להגיע לתיאום מלא – ועל ביצוע מבוזר כדי לצמצם את החיכוך הכרוך בהפעלה.

הביצוע
במשך 34 ימי הלחימה ירתה הארטילריה של צה”ל כ-174 אלף פגזים ורקטות למשימות שפורטו לעיל. רוב התחמושת שנורתה (%84) הייתה נפיצה. הירי בוצע לעבר כ-4,000 מטרות שונות: מבנים, משגרים, חוליות שיגור, מפקדות, מחסני תחמושת, גשרים, כלי רכב, תשתיות וחסימות צירים.
מהיבט הפו”ש: לא נקבע גבול גזרה בין הפיקוד לאוגדה 91, כך שרוב נטל הירי נפל על הפיקוד. הסיבה לכך הייתה רצונו של המת”פ לאפשר לאוגדה להתמקד בסיוע לכוחות המתמרנים. כמו כן, תפיסת ההפעלה של מפקדת התקיפה באוגדה לא תורגלה דיה, ומערכת השו”ב לא תמכה. בין הפיקוד למטכ”ל נקבע “קו צהוב” מדרום לליטני, כך שלפיקוד נותר מרחב פעולה מצומצם יחסית.
בניגוד לתכנון, בפועל היו התכנון והביצוע של האש (לא בהקשר של סיוע לכוחות) ריכוזיים מהפיקוד, כך שמוטת השליטה הייתה מועדת לפורענות מבחינת היקפי הירי ומשכו. התוכנית לפינוי הכפרים באמצעות אש בוצעה נגד 170 כפרים. הירי בוצע קודם כול לפאתי הכפרים ורק לאחר שהות מסוימת הוא כוון למרכזי הכפרים.

הציד
ציד הקטיושות היה בבסיס תפיסת ההפעלה הכללית, ובמסגרתה הייתה גם הפעלת האש. הרעיון היה שיש לאתר באופן אקטיבי את המשגרים ולהשמידם. המשימה הוטלה על חיל האוויר. לצורך כך נבנו מכלולים ייעודים בפיקוד הצפון.
לאחר שחיל האוויר השלים את המשימה להשמדת המשגרים ארוכי הטווח, הוא התפנה לטיפול במשגרים קצרי הטווח. תוצאות המבצע היו השמדה של פחות מ-100 משגרים. 
השמדת משגר בודד היא פרי של פעילות מודיעינית לאיכון המשגר וחיבור של אמצעי תקיפה אפקטיבי בזמן אמת. מדובר בפעילות מורכבת מאוד המצריכה תיאום, פיקוד, שליטה ותזמון. אולם בראייה כוללת אין כמעט שום משמעות להשמדה של כמה עשרות משגרים מתוך אלפים – במיוחד לאור ההשקעה האדירה הנדרשת כדי להשמיד כל משגר ומשגר.
חוסר היכולת להתמודד עם המשגרים קצרי הטווח הייתה ידועה בצה”ל הן מניסיון העבר (מבצעי “דין וחשבון“ ו“ענבי זעם“) והן ממסקנות שהוסקו מתרגילים. אולם התובנה הזאת לא חילחלה לרמה הבכירה של מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה, אף שהיא הייתה ידועה היטב לגורמי השטח. החזבאללה, שהיה מודע היטב ליכולת הסיכול הממוקד של צה”ל, הבין כמו כל בר דעת כי ניתן אולי להכפיל סיכול ממוקד במאה אך לא באלפים. התברר כי אסטרטגיית היתירות, ההיעלמות והרוויית השטח של החזבאללה היא מענה אפקטיבי ליכולות המודיעין, האש והפו”ש של צה”ל.

ירי נ”ס
בהתאם לתפיסת הפעלת האש, העדיפות הראשונה ניתנה לציד קטיושות. אם הציד לא עלה יפה, המעגל שלאחר מכן היה ירי של אש נ”ס. יותר מ-10% מהפגזים ומהרקטות נורו במסגרת משימות נ”ס. יותר מ-6,000 איכוני ירי אותרו במהלך כל ימי הלחימה. כשליש מאיכוני הירי היה בקרבת קו המגע, כמחציתם בטווחים של מעל 10 ק”מ והיתרה בטווחים שמעבר לכך. איכוני הירי היו ברובם במרחב האחריות של הפיקוד. כ-37% מאיכוני הירי היו מתוך “שמורות טבע”, וכ-30% היו מתוך הכפרים עצמם.
למרות התוצאות המרשימות של איכוני הירי ולמרות ירי של אלפי פגזים לעבר מקורות האש, אין כל עדות על פגיעה כלשהי באמצעות אש ארטילרית במשגרי רקטות לסוגיהם השונים. התוצאה הסופית של ירי רקטות מתמשך מעיד על ההפך הגמור.
למרות משקלן האסטרטגי של הרקטות קצרות הטווח בשל עצם המסה שלהן, לא נתן להן צה”ל מענה ראוי באש. אף כי היה ידוע שאין לצה”ל מענה של ממש באש לאיום הרקטות קצרות הטווח, לא חיזק העורף את כושר הספיגה שלו הן מבחינה פיזית (מקלטים ומרחבים מוגנים) והן מבחינה ארגונית. 
כפי שכבר צוין, רכיבי בניין הכוח של האש לא תאמו את תפיסת ההפעלה מול האויב הנתון. אמצעי האיכון הקיימים טובים מאוד בדיוקם לאיכון סוללות ארטילריה, אך לא לאיכון משגרים. יחידות ייעודיות שנבנו לצורך ירי נ”ס יהיו יעילות לירי אש נגד סוללות. דפוסי העבודה וכן החימוש שירו תותחי צה”ל לא התאימו לטכניקות המיגון והלחימה של החיזבאללה. לאחר כל מטח טילים מיהרו היורים להיכנס יחד עם אמצעי הלחימה שלהם למחסות שהוכנו מראש. המהירות שבה פעלו אנשי החיזבאללה הייתה גבוהה יותר מהמהירות שבה פעלו מערכות השליטה והבקרה ומערכות הפיקוד והשליטה של צה”ל. התוצאה: כאשר ירו תותחי צה”ל לעבר איכוני ירי, כבר היה הירי שלהם לא רלוונטי. אלפי פגזים ורקטות נורו כדי להשקיט את המצפון או כדי למלא את החלל של היעדר תמרון ואת החלל שנוצר בין רכיבי בניין הכוח של האש לבין תפיסת הפעלתם.

שיבוש
אם אי-אפשר לצוד את משגרי הרקטות ואי-אפשר לפגוע בהם לאחר שהם יורים, כל מה שנותר היה לעשות הוא לנסות לשבש את הירי שלהם. תכלית הירי לשיבוש הייתה למנוע מהחיזבאללה לשגר רקטות באופן יעיל. הרעיון הבסיסי היה לשבש את ההכנות לירי, ואם הפעולה הזאת לא צלחה, אז להגביר את הירי לקראת השיגור עצמו כדי למנוע אותו.
נקבעו מדרגות שיבוש במונחים של כמות פגזים לארטילריה וכמות פצצות למטוסי קרב לשעה. מדרגות השיבוש היו נמוכות, בינוניות וגבוהות. צריכת התחמושת נעה בין 120 ל-200 פגזים בשעה. במשימה הזאת שיתפו פעולה חיל האוויר והארטילריה. ירי השיבוש בוצע לעבר כ-50 “שמורות טבע” וכ-200 כפרים שהתברר כי הם אזורי שיגור. האתרים שנקבעו התבססו על מידע מודיעיני משולב בהערכה. כ-20% מהתחמושת הארטילרית נורו כדי לשבש את ירי הרקטות.
תוצאות הירי הצביעו על יעילות נקודתית מסוימת. בשליש מאתרי השיגור שאליהם כוונה האש לא בוצעו שיגורי רקטות בזמן השיבוש. מספר השיגורים ברדיוס של מאות מטרים מנקודת הירי פחת באופן משמעותי עד כדי 20%. ניתן לומר כי בסך הכול היה לשיבוש אפקט מקומי בלבד: מהנקודה שלעברה בוצע ירי השיבוש לא בוצעו שיגורים במשך זמן מסוים. עם זאת טכניקת הירי של החיזבאללה – מתוך עמדות מוגנות היטב – צימצמה את יעילות הירי לשיבוש.
ירי לשם שיבוש נעשה גם במבצע “ענבי זעם“ ותורגל עוד קודם לכן. אולם בתרגילים לא הביאו בחשבון שירי לשם שיבוש צורך לאורך זמן כמויות גדולות מאוד של תחמושת. מי שהגו את קונספציית הירי לשיבוש גם לא הביאו בחשבון את אסטרטגיית היתירות של החיזבאללה. גם אם נניח שבעשרות אתרים הפסיקו לירות בגלל הירי לשיבוש, הרי שנותרו עדיין מאות אתרי ירי נוספים שאפשרו לחיזבאללה להמשיך בשיגורים לעבר ישראל. העובדה היא שלמרות ירי השיבוש הצליח החיזבאללה לבסס את הרושם שהוא מחליט מתי לירות, להיכן לירות ובאיזה היקף, ורק הפסקת האש היא שעצרה את המשך השיגור של הרקטות.

הסיוע לכוחות
אחת מנקודות האור במלחמת לבנון השנייה – מבחינה הארטילריה – הייתה הסיוע לכוחות. בשנים האחרונות – כתוצאה מתקלות בטיחות ומתוך חסכנות לשמה – התרחקה האש הארטילרית, תרתי משמע, מהכוחות המתמרנים. כוחות בתרגילים חששו להתקרב ליעדים תחת מעטה אש, כך שהאש הופסקה במרחק של מאות רבות של מטרים מהיעד. הכוחות לא חשו בעוצמה האמיתית של האש ולא סמכו עליה. מערך הקישור הארטילרי התנוון באופן משמעותי. באימונים הסתפקו בירי של פגזים בודדים.
כ-40% מהתחמושת שנורתה במלחמה הייתה בסיוג ישיר לכוחות. על פי ההערכה, כמחצית מהכמות הזאת הייתה אש מכינה, והמחצית השנייה הייתה סיוע קרוב לכוחות מתמרנים. ככל שהלחימה התמשכה, הופעלה הארטילריה באופן מסורתי יותר, למשל בקרב על בינת-ג’בייל. 
סגירת מעגלי אש באמצעות תצפיות עין הייתה מועטה יחסית להיקפי הירי. האש הופעלה יותר ממפקדות מאשר בהכוונת גורמי שטח ביחידות הלוחמות. התצפיות האוגדתיות כמעט לא שולבו בהכוונה ובהפעלה של האש הארטילרית, בניגוד לייעודן. ניכר מחסור משמעותי בקציני קישור ארטילרי בגדודים. מפקדי יחידות מתמרנות לא גילו בקיאות יתרה בהפעלת אש לשם מתן מענה ללוחמה מבוזרת.
בתחקיר שערך חיל התותחנים לאחר המלחמה נבחנה האפקטיביות של אש הסיוע לכוחות בשלושה פרמטרים: הקרבה לכוחות, הזמינות ושביעות הרצון של המפקדים. מהתחקיר עולה כי בשלב ההתקדמות של הכוחות אל היעד התקרבה האש עד לטווחים שנעו בין 400 ל-1,000 מטר. בשטח בנוי הצטמצם המרחק עד ל-300 מטר, ובמצבים שבהם הופעלה האש לחילוץ – אפילו עד ל-100 מטר. זמינות האש הייתה גבוהה, והיחס בין הגדודים המתמרנים ליחידות הארטילריה הגיע ל-4:1 (דהיינו יחידת ארטילריה אחת לכל ארבע יחידות מתמרנות). במלחמה הזאת כמעט לא היה שימוש במרגמות 120 מ”מ כדי שישמשו “ארטילריית כיס” ליחידות המתמרנות. הסיבה לכך הייתה פשוטה בתכלית: היחידות – ברובן – לא הביאו את המרגמות! 
המפקדים היו בדרך כלל שבעי רצון מהעושר הארטילרי ומזמינות האש. הביטחון באש הלך והתחזק ככל שנמשכה הלחימה עד כדי התבטאויות ש”בלי אש לא מתקדמים”. הסתמכות-יתר על האש הביאה גם לתופעות לוואי לא רצויות: במקרים מסוימים הייתה האש תחליף נוח לתמרון ולתחבולה. דוגמה לכך היא העיירה אל-ח’יאם שהופגזה במסך אש רב-עוצמה ללא מודיעין נקודתי וברור, ללא תכלית אפקטיבית וללא סיבה ראויה. צריכת התחמושת המוגברת הביאה לכך שבמהלך האחרון של אוגדה 162 בקרב הסלוקי היה מחסור בתחמושת עשן לצורך חילוץ כוחות. 
 
המאמר פורסם במקור (במלואו) בכתב העת “מערכות”, גיליון 421-420.