במשך שנים היינו רגילים לפגוש את אורי עם רעייתו לביאה כמי שמלווים ותומכים במשפחות השכולות של החיל ודואגים לזיכרון והנצחה. רק בגיליון האחרון של “תמיד תותחן” ערך אורי ראיון עם משפחה שכולה, משפחת חסין. יום לפני נסיעתו לגיאורגיה הוא סיים סרט שהפיק וביים בשם “הכאב לא נדם”, העוסק בהתמודדות של שתי משפחות שאיבדו את יקיריהן בפיגוע טרור. היה זה צירוף מקרים הזוי שהביא את אורי למציאות של התמודדות דומה. לראשונה הוא חש בעצמו את תחושת האובדן האישית. אבל אורי, כדרכו, רואה בכל אירוע את חצי הכוס המלאה.
מיתת נשיקה
אורי: “ביום שעומר נולד לא זכיתי להיות בלידתו. הימים היו תקופת הכוננות של מלחמת ‘ששת הימים’, והייתי בשטח כינוס במקום הידוע כ’מלבן עבדת’. על לידתו נודע לי במברק שהגיע חמישה ימים מאוחר יותר. כנראה שמישהו למעלה רצה לפצות אותי על כך, וזכיתי לבלות חמישה ימים מופלאים עם עומר, שלצערי היו גם הימים האחרונים שלו בעולמנו. ישנו זה לצד זה בחדר במלון בבוקר היום השישי לטיול. כשהשעון צלצל בשש בבוקר, עומר לא קם לריצת שמונת הק”מ שתכנן. מאחר והוא היה אדם זריז שתמיד קם לפני כולם, הבנתי שמשהו קרה. מיד הזעקתי את מדריך הטיול. ניסינו להחיות אותו אבל לא הצלחנו”.
אורי מוצא נחמה בכך, ומוסיף: “להערכתי הוא לא סבל. לא שמעתי כלום ואם היה משהו חריג הייתי מרגיש כי הרי ישנתי ממש לידו. זו הייתה מיתת נשיקה כיאה לצדיקים. עברתי מספיק מלחמות ולצערי ראיתי לא מעט חברים ופקודים הרוגים, אבל כשזה הבן שלך, זה שונה.
“בזמן שהותי בבית המלון בגיאורגיה עד הבאתו של עומר ארצה, פתחתי את האייפון שלו וקראתי את מאות ההודעות המבכות את מותו. נוכחתי לדעת כמה אנשים אהבו אותו, כמה הוא נגע בהם, אנשים מכל קצוות הארץ בוכים מתגעגעים ואוהבים. הילד הזה נתן את נשמתו לכולם”.
הילד “מאבא של תותחן”
“עומר היה קשור בנימי נפשו לחיל התותחנים,” אמר אורי. “כבר מגיל 3 הוא ליווה אותי בשירותי הצבאי. בתקופת מלחמת ההתשה הוא הגיע לסוללה שלי בסיני ושיחק עם הפגזים. כשהיה בן 9, בהיותי מג”ד בסיני, הוא נשאר בבסיס בבלוזה לבד, בלעדיי. הסברתי לו שאני בסידורים במרכז הארץ.
“בהיותו בן שש זכה עומר לבלות איתי יום שלם, לצורך צילום וכתיבת הספר ‘אבא שלי תותחן’, כאשר הוא משמש כגיבור הראשי מבלי לדעת שהוא מככב בספר.” מספר אורי.  “הוא התנהג בסקרנות טבעית, שוחח עם חיילי גדוד ‘נמר’, וטיפל בתותח כאיש צוות לכל דבר”.
לביאה, אימו של עומר, הוסיפה: “מספר חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים התקשר אלי מחבר הספר דודו דיין, ובישר לי כי הספר מוכן. הפצרתי בו שיגיע מחר לגן הילדים כי מחר חוגגים לעומר יום ההולדת, ואין מתנה נאה מזו עבורו. נערך טקס שגרתי בגן, שבסיומו הוענק לעומר הספר. כרגיל, נבצר מאורי להגיע לגן עקב תפקידו. סיפרתי לגננת על נופלי גדוד “נמר” במלחמת יום הכיפורים וציינתי כי נראה לי כי ניתן לראות את תמונות חלק מהנופלים בספר. הגננת פרצה בבכי והילדים הצטרפו אליה מבלי להבין מהו פשר הבכי.
כשהגיע זמנו של עומר להתגייס, היה זה טבעי שיבקש לשרת בתותחנים, אולם הפרופיל הרפואי שלו לא אפשר שרות ביחידת שדה. עומר לא ויתר ונאבק עד שהוצב בסוללה א’ בגדוד “רשף”. עד יומו האחרון שמר עומר קשר עם בוגרי סוללה א’ וטיפח את הטיפול בפצועים ובמשפחות השכולות.
במבצע “עופרת יצוקה” הוא פעל ללא לאות כדי לספק  לגדודי “דרקון” ו”רשף” ציוד לרווחת החיילים. גם “בצוק איתן” הוא פעל וגייס תרומות  לגדוד “נמר”, אותו גדוד שבו צולם כבר בגיל שש לספר “אבא שלי תותחן”.
גם גיל שמואלי, שותפו של עומר לחברת חקירות פרטית, מספר על אדם טוטאלי ורחב לב. “את עומר יכול לעצור רק המוות. הוא היה אדם מאד דומיננטי ופעיל ללא הפסקה. הוא היה מסוגל לעשות ברגע נתון ארבע פעולות מבלי להתבלבל. בחברה שלנו יעברו שנים עד שנמצא איש עם יכולות מגוונות כמותו.
הדרך המוזרה בחזרה לארץ
“אתה יושב במטוס שמביא את שנינו ארצה”, מסביר אורי. “כל נוסעי המטוס רועשים וגועשים ועוסקים בעצמם ואין להם מושג מה עובר עליך. אתה יודע שהבן שלך נמצא איתך בתא המטען למטה. אתה יודע שמרגע זה חייך יהיו שונים כפי שלמדת ממקרים של אחרים.
“לביאה ואני מתנחמים בכך שעומר הספיק ב-48 שנות חייו מה שאנשים בני שבעים לא מספיקים. הוא הקים משפחה למופת, והותיר אחריו אישה ושלוש בנות מקסימות. מרבית חברינו ששכלו את בניהם או בנותיהם לא זכו לכך. הוא יהיה איתי בנפשי כל חיי. היינו מאוד מחוברים ולדעתי גם דומים. בטיול בגיאורגיה חברי הקבוצה חשבו שאנחנו אחים”.
שתי האהבות הגדולות: הריצה והצילום
אורי: “לפני שבע שנים עומר הרגיש שהגיע למשקל עודף של 100 ק”ג. אחת השיטות שהציעו לו, בנוסף לתכנית אכילה נכונה, הייתה לרוץ למרחקים ארוכים. הוא החל במרוץ ל-10 ק”מ במרתון תל אביב לפני 7 שנים, הצטרף לקבוצת ‘רצי רעננה’ ולאט לאט הגדיל את נפח הריצה עד לכדי 60 קילומטר בשבוע. לפני 4 שנים הגיע לריצה כשהוא מצויד במצלמה. הוא צילם את עצמו ואת חבריו ולאחר מכן העלה את התמונות לעמוד הפייסבוק שלו. אנשים התלהבו מהרעיון וכך למעשה נולד האיש הרץ ומתעד, שזכה לכינוי המוכר ‘צלם הבית’. זהו מותג המזוהה עם עומר בעולם הריצה”.
איתן דן, חבר בקבוצת “רצי רעננה”, ציין כי “עומר הספיק בחמש השנים בהם התחיל לרוץ מרתון, לרוץ כמות מרתונים גדולה יותר מאשר כל אדם רגיל רץ במשך 20 שנה”.
פעיל חברתי ופוליטי
עומר היה פעיל מאוד מבחינה חברתית. בין היוזמות הרבות שלו בהיותו יו”ר ועד הורי בית הספר היסודי של בנותיו ברעננה, קידם את פרויקט “הולכים יחדיו”, במסגרתו התלמידים צועדים רגלית לבית הספר. אסנת, רעייתו, מתארת: “כמו שעון בכל בוקר עומר התייצב בשבע וחצי בבוקר להוביל את התלמידים מנקודת מפגש לבית הספר. פרויקט נוסף אותו יזם עומר הוא “נשק וסע”, בו הורים מתנדבים ממתינים בפתח בית הספר לילדים המגיעים עם הוריהם לבית הספר ברכבים. ההורים המתנדבים מסייעים לילדים לצאת עם תיקיהם, כאשר ההורים נשארים ברכב ולא צריכים להתעכב. רק מנשקים ונוסעים.
עומר היה מעורב גם במערכת הפוליטית ברעננה. לפני כל בחירות, מפלגות רבות ביקשו את הסיוע שלו בגיוס קולות בוחרים למועצת העיר. לדבריו של ראש עיריית רעננה, זאב ביילסקי, “עומר היה אחד מעמודי התווך של העיר רעננה. פעילתו הורגשה בתחומים רבים, אני גאה כי נמניתי על החברים הקרובים שלו. הוא כבר חסר לי”.
עו”ד סימה פרי, חברת מועצת העיר רעננה, נזכרת: “עומר הביא אותי לפוליטיקה המקומית. היינו יחד בוועד ההורים של בית הספר. הוא האמין ביכולת שלי ובמשך חודש ימים הוא ‘ישב עלי’ ולא הרפה: את חייבת להיכנס לפוליטיקה. הוא היה אמן בלחבר בין אנשים, ואירגן עבורי ראיון קבלה אצל חבר המועצה דן ברוך ז”ל, שהיה המחנך האהוב עליו ומושא הערצתו. אגב, לבקשת משפחתו נטמן עומר ליד ברוך. הוא יחסר לי ולכל תושבי רעננה בדמותו הכל-כך אוהבת חיים ושמחה”.
איך ממשיכים מכאן?
“לא יהיה קל להמשיך”, אומר אורי. “עומר היה דומיננטי בחיי הרבה אנשים ובעיקר בחיי המשפחה. הייתי מתייעץ איתו לגבי כל החלטה. הוא היה בודק אלטרנטיבות שונות והיה חוזר אלי עם תשובה בדוקה. החיוך הנצחי שלו יחסר לכולנו.
“במשך חמשת ימי הטיול עומר הביא לידי ביטוי את אחת התכונות טובות שלו: הנתינה והסיוע לזולת ללא גבול. בביקורנו באחד מבתי הכנסת בגיאורגיה הוא התרשם מהמצוקה התקציבית בה מצוי בית הכנסת. בגמר הביקור הוא עצר את נסיעת האוטובוס, ופנה למשתתפי הטיול בבקשה לפתוח את הלב והכיס ולתרום למען בית הכנסת. הוא לא אפשר למדריך להמשיך בתכנית הטיול עד שאחרון המטיילים לא יתרום את חלקו.
“באותו רגע אמרתי לעצמי: ‘אורי, אתה יכול כבר לנוח. יש לך בן ממשיך.’ אבל המציאות המרה טפחה על פניי, והיום אני ‘אבא ממשיך’, שתפקידו להמשיך ולשמר את מורשתו של עומר בנתינה לפרט ולחברה, בהטמעת המצווה ‘ואהבת לרעך כמוך’ ובהפצת שמחת החיים שלו. למען הדור הצעיר ובעיקר למען נכדיו ונכדותיו העתידיים, גיבשתי כבר עקרונית תכנית חינוכית ערכית כדי להנחיל את דרכו לתלמידים צעירים”.
 
צפו בסרט שהופק לזכרו של עומר מנוס ז”ל – “ריצתו האחרונה של צלם הבית”: