בחצות הלילה, 12 ביולי 2006 החליטה ממשלת ישראל להפעיל את חיל האוויר בתקיפת משגרי רקטות הפאג’ר שבידי ארגון החיזבאללה. זאת, כתגובה לחטיפתם של חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר והריגת שלושה לוחמים נוספים על ידי החיזבאללה, סמוך למושב זרעית בגבול הלבנון.
בהמשך הלחימה, הוחלט על כניסה קרקעית לתוך דרום לבנון. מלחמת לבנון השנייה נמשכה 34 ימים ונתפסת בתודעה של הציבור הישראלי ככישלון צבאי. יחסי הכוחות נטו בבירור לטובתו של צה”ל ולאור זאת היה מצופה ממנו להגיע להכרעה מהירה.
ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה ציינה, כי “לצד היכולות המרשימות של חיל האוויר וחיל המודיעין, התגלו כשלים רבים בכל רמות הפיקוד. לא הוכחה יכולתו של צה”ל להגן על העורף הישראלי מפני ירי ממושך של רקטות. מבחינה זו, ניתן להעריך את תוצאות המלחמה כהחמצה חמורה.” (מתוך הדוח הסופי, עמ’ 394 פסקה 8)
חיל התותחנים השתתף במלחמה עם המערך הקני והרקטי ולראשונה עם מערך החימוש המדויק. יחידות התותחנים ירו במלחמה זו כ-174 אלף פגזים ורקטות, כמות זהה לירי הארטילרי במלחמת יום הכיפורים.
“על אף הכמות הנכבדת שירתה הארטילריה של צה”ל היא לא השפיעה על היקף הירי של הרקטות קצרות הטווח של החיזבאללה, שהמשיך ללא הפסקה לירות על העורף הישראלי עד לסיום המלחמה.” (ועדת וינוגרד, הדוח הסופי, עמ’ 316 סעיף 154).
השנה ימלאו 10 שנים למלחמת לבנון השנייה. לציון האירוע נפגשתי עם חמישה קציני תותחנים בשירות קבע אשר מלחמה זו הייתה בשבילם טבילת האש הראשונה.

(בתמונה, מימין לשמאל: יקיר לגאמי, יובל גרנית, עידן קרפל, לירן מועלם, עומרי חודורוב. צילום: מאיר אזולאי)
כנציג מערך החימוש המדויק התייצב רס”ן עומרי חודורוב (נכדו של השוער האגדי יעקב חודורוב). עומרי סיים את קורס קציני התותחנים שבוע לפני המלחמה ושובץ כמ”מ ביחידת “מורן”. כיום, משרת עומרי בתפקיד סמג”ד “קרן” . את המערך הקני ייצגו במפגש שניים, ששירתו באותה יחידה ממש: רס”ן יקיר לגאמי שימש כסמסו”ל ב’ בגדוד קרן, ורס”ן יובל גרנית שימש כמפל”ג באותה סוללה. כיום, יקיר הוא קצין הבטיחות של אוגדת רמת הגולן. יובל מבלה בלימודים אקדמאים ובמינוי חירום משמש כמס”ח חט’ השריון 401. רס”ן לירן מועלם פיקד במלחמה על צוות “נורית” ומשמש כיום כקצין אג”מ במרכז האש האוגדתי. החמישי, רס”ן עידן קרפל, הגיע ישירות מפו”ם בו הוא חניך. עידן שימש במלחמה כקש”א גדס”ר חטיבת הצנחנים 35.
האם הייתם מוכנים לסוג זה של לחימה?
עומרי: “עוד לא הספקתי להפנים שאני קצין ומיד נקראתי לפקד על צוות חדש, שעדיין לא התגבש מבצעית. לא הכרתי את אנשי הצוות וגם הם בתוך עצמם לא הכירו אחד את השני. תוך כדי הלחימה הצוות גובש. למדנו והתאמנו עצמנו לצורת הירי בהתאם למטרות שהיו שונות בתכלית למה שתורגלנו. היינו מתוכננים לירי למטרות נקודה כמו טנקים סורים. מיד הבנו שאנחנו בשדה מערכה אחר לחלוטין ועלינו לעשות שינוי בתפיסת ההפעלה.” 
יקיר: “הסוללה שלי ערב המלחמה הייתה בכלל באימון בדרום. הקפיצו אותנו בהטסה לצפון והצטיידנו על כלים של גדוד אחר, גדוד “נמר”. תוך כדי הקרב, התארגנו והצטיידנו על הכלים, כולל השלמת תחמושת. לא היינו רגילים לירות כמות תחמושות כזו אדירה ובקצב מוגבר. אנשים פשוט נפלו מהרגליים.”
לירן: “אצלי המצב היה טוב יותר מאשר חבריי פה. צוות ה”נורית” שפיקדתי עליו היה וותיק ומתורגל בקו הלבנון, כך שהכרנו את העמדות ואת הגזרה. הדבר היחידי שהפתיע אותנו היו נפילות הפצמ”רים בתוך העמדה ממש. בעבר היינו רגילים לאכן מספר יציאות בודדות והפעם נורו על ישראל כמות עצומה של רקטות. לא היינו מוכנים לאיכון בהיקף כזה של יציאות. התעשתנו מהר ומצאנו תרגולת בה צוות ה”נורית” יאכן יציאות רבות יותר ככל האפשר.
עידן הוא קצין ותיק יותר מחבריו למפגש. הוא הספיק להיות מפל”ג בגדוד “דרקון” ולאורך שמונת החודשים שקדמו למלחמה שימש כקש”א בגדס”ר הצנחנים. “בחיי השגרה והבט”ש לא הייתה לי פעילות ארטילרית, כך שבנוסף לתפקידי כקש”א נדרשתי להיות אחראי על כוח תצפיות הגדס”ר. המלחמה תפסה אותי ללא צוות קש”א ונאלצתי לארגן חיילי צנחנים שימלאו את מקומם.”
זיכרון משמעותי מהמלחמה
עומרי מספר כי נדרש לירות טיל “תמוז” בסיוע קרוב לכוח גולני. פעולה שאף פעם לא תורגלה ולא נקבעה בתורת ההפעלה, לדבריו. “הכוח חייב היה לקבל אש צמודה כדי לאפשר למסוק לנחות לחלץ פצועים. הייתי בקשר ישיר עם מפקד הכוח המג”ד וגם עם מפקד האוגדה. באותו רגע הקש”א לא היה  בקשר ולא היה בתצפית עין למטרה. הצוות ביצע ירי של שני טילים לתוך הקומה השנייה, שם התמקמו המחבלים, שחוסלו, במרחק 50 מטר מכוחותינו. משם נוצר המושג ‘לטפטף תמוזים’. שם גם הבנתי מה מסוגל לבצע הכלי שבידינו, אם הוא נדרש לכך.”
יקיר: “באירועי ירי לפני המלחמה ירינו מבלי לדעת על מה אנחנו יורים. במלחמה הזו, אמצעי התקשורת קרבו אותנו אל שדה הקרב הקדמי. שמענו בקשר המסתייע את מפקדי הכוחות זועקים לאש שלנו שתציל אותם. בסיום הירי, אתה יכול לשמוע אותם מודים לך על כך שאפשרת להם לבצע את המשימה. זה סיפוק אדיר.”
יובל: “את החוויות שעבר יקיר, הסמסו”ל, גם אני עברתי. הייתי קצין חדש ובין המשימות הראשונות שנתבקשתי לבצע הייתה משימה שלא למדתי אותה בשום קורס ולא תרגלתי – להטיס את הפלגה שלי משדה דב למחניים. עמדתי עם רשימת החיילים בפתח המטוס, כשאני לא מכיר שם אף אחד. הטייס כבר רצה לסגור את דלת המטוס ולהמריא, תוך שאני מתווכח איתו ומתעקש שנמתין לשם האחרון שחסר לי ברשימה. אותו חייל אחרון עלה בדיוק כאשר כבש המטוס החל להיסגר. את הטיסה הקצרה ניצלתי כדי להתאים בין השמות ברשימה לבין הפנים של החיילים, והצגתי את עצמי בפניהם לראשונה כמפקד הפלגה שלהם. אירוע נוסף שחקוק בזיכרוני אירע תוך כדי תדרוך במפי”ק, כאשר נפלה פצמ”ר 20 מטר מאתנו. אז חשתי לראשונה מה היא אש נ”ס בעמדה, עליה דיברו איתנו בקורס הקצינים.”
“זו פעם ראשונה שחשתי שאני מופקד עצמאית על גזרת אחריות,” מוסיף יקיר. “עם צוות בודד שחייב גם להגן על עצמו, מטרים ספורים מגבול לבנון.”
עבור עידן, האירוע המכונן היה כאשר נדרש להפעיל אש ארטילרית על עצמו, בקרב במארון א-ראס. “זו הייתה הפעלת ירי מבצעי ראשון שלי. השתמשתי במפת “אורט ופוטו מטרות” שלא הייתה מעודכנת. חלק מבתי הכפר לא הופיעו במפה כלל. הפגזים נפלו כ-50 מטר מכוחותינו, ולמרבה המזל שכבנו מאחורי טרסת אבנים שבלמה את רסיסי הפגז. כיום, עם אמצעי הזיהוי החדישים, אני מאמין שדבר כזה לא יקרה שנית.”
האם חזרתם מהמלחמה בתחושה שתרמתם למשימה שאותם נדרשתם לבצע?
עומרי: “עשרות פעמים קיבלנו משוב ממפקדי הכוח בשטח שהירי המדויק והעוצמתי של ה’תמוזים’ מאפשר להם להתקדם בבטחה. אני חייב להוסיף כי חלק מהירי בוצע באמצעות ‘רוכב שמיים’.”
יקיר: אמנם אנחנו מפעילים כלי שיורה ‘ירי סטטיסטי’, בשונה מה’תמוז’, אבל כשירינו בקרב מארון א-ראס ירי מאסיבי על כוח מחבלים הצלחנו להפיל קומה שלמה על המחבלים שהתבצרו שם. השבנו אש למקורות ירי תלול מסלול של חיזבאללה. בקשר, יכולנו לשמוע את מפקדת הפיקוד משבחת אותנו ואומרת ‘כל הכבוד, עצרתם ירי על טבריה ועל קריית שמונה’.”
לירן: באמצעות איכוני ה”נורית” הספקנו להתריע לכוחות בשטח ולישובים על ירי המגיע לכיוונם, מה שאפשר להם להיכנס לכוננות ספיגה. סגירת מעגל האש הייתה מהירה , ולמעשה במלחמה הזו יותר עסקנו באיכוני ירי ופחות טיווח של כוחותינו.”
עידן: מדברים על כך שחיל התותחנים ירה כ-180 אלף פגזים ושואלים מה זה תרם? אצלנו בגדס”ר הצנחנים לא הייתה שאלה כזו. במרבית המקרים, לאחר ירי שלנו, החיילים לא היו צריכים להפעיל את נשקם האישי כי אנחנו, התותחנים, עשינו את העבודה”
זו הייתה מלחמה ראשונה ולמרביתכם זה היה תפקיד ראשון של קצין. איזו תובנה לקחתם מהמלחמה המלווה אתכם עד היום?
עידן: “במבצע ‘צוק איתן’ שימשתי כמס”ח 188. אני בטוח  שללא הניסיון שלי בהפעלת אש רצופה במלחמת לבנון השנייה, לא הייתי מגיע למיצוי הארטילריה שעמדה לרשותי לטובת החטיבה, כפי שבאה לידי ביטוי במבצע.”
לירן: “לקחתי מהמלחמה את היכולת להנהיג אנשים ולמצות מהם את המירב, גם בתנאי לחץ וחוסר ודאות. ברגע שהחיילים מאמינים בך בשגרה, הם ילכו אחריך גם בחירום.”
עומרי: “הצוות שלי ירה הכי הרבה טילים במלחמה. למדתי שאין גבול ליכולת של אנשים, אתה רק צריך לדעת מה אתה רוצה מהם.”
מהמפגש עם חמשת קציני התותחנים הבנתי כי חלק גדול מ-174 אלף הפגזים, הרקטות והטילים לא נורו לשווא, ותרמו, גם אם חלקית, לביצוע המשימה. יצאתי יותר אופטימי.
 
תא”ל (מיל’) אורי מנוס שימש במלחמת לבנון הראשונה בתפקיד מת”פ צפון והיה חוקר בכיר בוועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה.