בוקר יום שישי, חורף לא חורף. תכננתי לצאת לסיבוב השבועי הקבוע שלי ביריד העתיקות והווינטג’ בכיכר דיזינגוף. אלא שהפעם, עקב מרתון תל אביב שנערך באותן שעות, החלטתי לנסוע לשם שינוי ליפו, לשוק הפשפשים.
כדרכי, הלכתי לי לאורך הדוכנים והבסטות, תוך שעיניי סורקות את החפצים, הספרים הישנים, פרטי הלבוש, הנוי ושאר מיני “פיצ’פקעס” אופייניים לשווקים מסוג זה. מדי פעם קולט דבר מה שעשוי לעניין, עוצר למספר שניות וממשיך הלאה.
כעבור כמה דקות של מעבר מדוכן לדוכן, עיני רואות לפתע משהו אחר, שונה. תיבה, בינונית בגודלה, בעלת מכסה פתוח במקצת, כך שניתן להבחין כי בתוכה כרית קטיפה כחולה ועליה מה שנראה לי כדרגות צבאיות של רב”ט, סמל צה”ל וסמל של חיל (מהמרחק בו עמדתי קשה היה לזהות באיזה חיל בדיוק). במרכז, בין הדרגות, אני מבחין בתג יחידה ישן מאוד, אשר ללא ספק נראה שאיננו יותר בשימוש, עליו שלושה קני תותח עתיקים אלכסוניים.
המשכתי לצעוד תוך שאני מעכל את מה שראיתי ולפתע זה פשוט היכה בי, כמו אגרוף. אלוהים אדירים! זו הרי אותה “ערכת זיכרון” שמוענקת למשפחות שכולות של חללי צה”ל. הייתכן שדבר שכזה מוצע למכירה, ועוד בשוק פשפשים?
ברגע זה כבר היה לי ברור: לא יודע כמה יידרש עבור זה, לא יודע מי החלל (מה זה חשוב בכלל), אבל אין סיכוי שאשאיר את זה פה. חזרתי על עקבותיי, נסער אך מנסה להראות אדיש כלפי המוכר, ושאלתי כמעט בחוסר עניין: “מה זה?”. “זה של חייל”, ענה.  כעבור כמה דקות של התמקחות קצרה, למרות שבליבי ברור לי שאשלם כל מחיר, הסכים המוכר למכור לי את הקופסה ב-100 שקלים. שילמתי לו והתחלתי ללכת משם במהירות. הרגשתי שהקופסה הזו בוערת בידי, ידעתי שבתוכה סיפור חיים שלם של אדם שאני עדיין לא מכיר, אבל עוד מעט אכיר היטב. 
עצרתי ברחוב צדדי, פתחתי את הקופסה וגיליתי בה את אותם סמלים ודרגות שזיהיתי קודם. התברר לי שסמל אחד הוא סמלו של חיל התותחנים, השני הוא סמל צה”ל ובנוסף להם הופיע גם אות השירות המבצעי. פרט לסמלים, מצאתי גם תעודה שבה מופיע שמו של החייל, דוד ברוקס ז”ל, שלפי המלל הלאקוני, “חירף נפשו למען המולדת”. מיד עלתה לראשי המחשבה הבלתי נסבלת שהזיכרון האחרון ממנו מוצע למכירה בשוק הפשפשים. 
מיד נכנסתי לאתר “יזכור” של משרד הביטחון, בו ניתן לאתר את כל חללי מלחמות ישראל, מקום קבורתם וסיפור חייהם, ומצאתי אותו שם. הבטתי בתמונתו, בחור צעיר, יפה, שמביט עלי מתוך תמונתו שבאתר. המשכתי וקראתי את סיפור חייו, בולע כל מילה ומילה. גיליתי סיפור מדהים, על נער שגדל בטורקיה, החליט לעלות לארץ ישראל לבדו כי טען ששם מקומו, למד בבית ספר חקלאי, וחזר לטורקיה לסעוד את אביו שחלה, עד יום מותו. לאחר מכן, למרות ניסיונות לשכנעו להישאר, החליט לחזור לישראל בטענה שיש לו חלום, והוא לשרת בצבא הגנה לישראל. בלתי נתפס.
סופר שם על כך שברוקס התגייס לצה”ל, שירת בחיל התותחנים ונחשב לחייל מעולה. הוא השתחרר לאחר חצי שנה (כעולה חדש), התחתן והיה כפסע מלהקים משפחה, לפני שפרצה אותה מלחמה ארורה באותו יום כיפור שנת 73’. מסופר שדוד נשלח לרמת הגולן יחד עם גדודו, בו שימש כנהג תומ”ת. הוא נהרג בקרבות הבלימה, לאחר שספג פגיעה ישירה בתותח אותו נהג. 
כשנפשי סוערת וראשי מרגיש שתיכף מתפוצץ לאלפי רסיסים, החלטתי שאעשה כל שביכולתי כדי לאתר את משפחתו ולהשיב לה את התיבה הזו. במקרה ולא אצליח, אסע ל”בית התותחן” ואמסור אותה למשמורת, שם בוודאי היא תזכה ליחס מכובד יותר מאשר על רצפת שוק הפשפשים.
צילמתי את התיבה ושיתפתי את התמונה והסיפור בדף הפייסבוק שלי. זה התחיל בטפטוף, והמשיך למבול ושיטפון של הודעות בסלולארי שמתריעות על עוד ועוד תגובות לסיפור. ברבע השעה של נסיעה מיפו הביתה קיבלתי כבר עשרות הודעות, מאנשים מכל רחבי הארץ שקראו את הסיפור בפוסט שלי, כולל חוקרים פרטיים, קציני וקצינות נפגעים בעבר ובהווה, ואזרחים שהסיפור נגע בהם.
בשבת בבוקר, מיד אחרי שהתעוררתי, ניגשתי לטלפון ונדהמתי לגלות למעלה ממאה הודעות. עברתי ברפרוף על שורות הפתיחה, עד שאחת מהן תפסה את עיניי כשראיתי את צמד המילים  “קרוב משפחתו”, בהודעה מאת יוסי ברוקס. גיליתי שמדובר באחד מקרובי המשפחה, שנתקל בפרסום שלי בפייסבוק. הוא כתב לי שהודיע למשפחה, שנמצאת בהתרגשות רבה ומנסה להבין כיצד הגיעה התיבה הזו לאן שהגיעה. 
תוך זמן קצר מצאתי עצמי משוחח עמו בטלפון. אדם לבבי ונחמד, מתרגש כמוני. הוא ביקש לצרף לשיחת ועידה את אחיו ואחותו של דוד ז”ל וכך קרה. אין מילים שיוכלו לתאר את התחושות וההתרגשות שאחזה בכולנו. קבענו להיפגש בתחילת השבוע הבא. עדכנתי על ההתפתחויות בדף הפייסבוק שלי, והשמחה המהולה בהתרגשות ובעצב, נחלת כולם.
למחרת, שעת הצהריים ביום ראשון, הגיע למשרדי בנו של דוד ז”ל, שי. נדהמתי לגלות עד כמה הוא דומה לאביו, אותו לא הכיר מעולם. שי סיפר לי שבמהלך מעבר דירה, התברר בדיעבד כי התיבה נעלמה. מסרתי לידיו את התיבה והרגשתי הצלחה. הצלחתי להגיע הכי קרוב שאפשר לדוד ז”ל, הצלחתי להשיב למשפחתו את הזיכרון האחרון ממנו. אז גם בעצם הבנתי, כי יש כאן סגירת מעגל. דוד יצא מביתו שביפו בפעם האחרונה בשנת 1973. הזיכרון האחרון ממנו נמצא כארבעים שנה לאחר מכן, לא הרחק מהבית ההוא. 
 
בהכנת הכתבה סייע רס”ן (מיל’) סימן טוב שגיא