"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

דוד אברמוביץ נולד במינכן, גרמניה, בכ"ו כסלו תש"ז (19.12.1946) כבן בכור להוריו שמואל והניה. ההורים, ילידי פולין וניצולי מחנות המוות בשטוטהוף ולנדסברג, נפגשו עם תום המלחמה בלודג' שבפולין ובה נישאו. מלודג' עברו לגרמניה אל מחנות-העקורים של ארגון "שארית הפליטה" ואונרר"א. הם החליטו לשקם את חייהם בארץ-ישראל והמתינו לתורם לעלייה. שנתיים לאחר הולדת דוד הגיעו, יחד עם גלי העלייה הגדולים מאירופה, לחופי הארץ. במשך תקופה קצרה שהתה המשפחה במחנה-עולים ברעננה וכעבור זמן הועברה לעפולה. בעיר זו נולדה שרה, אחותו הצעירה של דוד. דוד, שעלה ארצה כבן שנתיים, היה "צבר לכל דבר; נראה היה כאחד מבניהם של ותיקי הישוב בעמק-יזרעאל ולא כילד שנולד במחנה-עקורים על אדמת גרמניה. כל חזותו אמרה בטחון ועליזות. הוא היה נער בריא, חזק בגופו, שערו שחור וכיניו החומות גדולות ועולצות. תחילה למד בבית-הספר העממי "יזרעאל", ולאחר מכן בבית-הספר התיכון המחוזי בעפולה. אף שלא נרתע ממעשי משובה, היטיב ללמוד. ההורים - האב עובד במע"ץ והאם עובדת בביהח"ר כימופלסט - רוח נחת בשומעם את מילות-השבח של המורים על בנם, המצטיין בלימודיו. תקופת הלימודים בבית הספר התיכון נזכרת מורתו שרונה: "עשיתי את צעדי הראשונים כמורה. הייתה זו כיתתי הראשונה, המחזור הראשון שלי, ודוד היה מאותם תלמידים טובים בהם נעזר המורה. בעיני תלמידים אלה הוא מחפש את ההבנה וההסכמה, מהם שואב הוא עידוד ושמחה ובהם הוא תולה את תקוותיו ואכן, לא הכזיבו התקוות. נער בן ט"ו, שבגר וגבה והשכיל והחכים והצליח בכל, והיה מקור גאווה". דוד היה מהיר מחשבה, ער וקשוב למתרחש בארץ ובעולם. הוא אהב להתמודד בחידונים, והצליח וזכה בפרסים. הספרייה בחדרו בבית-ההורים בעפולה כוללת ספרים רבים, שאותם צבר בחידוני בית-הספר, במסיבות עונג-שבת, בפתרון תשבצים וחידות ובחידונים שנערכו ביחידות צה"ל. בתקופת בית-הספר התיכון גמלה בו ההחלטה להיות איש-מדע; הוא נמשך במיוחד למדעי-החיים. מיד עם תום לימודיו התיכוניים נרשם לאוניברסיטה העברית והתקבל לעתודה האקדמאית ובשנת 1964 עלה לירושלים. אף שהי צעיר בשלוש שנים ממרבית חבריו בפקולטה, שכבר השלימו את שירותם הצבאי, לא אבד קולם בקהלם. נהפוך הוא, בלט ביניהם כתלמיד מעולה. חברתו בת עפולה הניה שוורץ, שלמדה אף היא באוניברסיטה העברית, מספרת, כי דוד הרבה לסייע לחבריו בלימודים וכל דו"ח מעבדה שהיה מכין הועתק ע"י תלמידים רבים. חבריו קראו לו "עפולה", לגלגו בפניו על "הפרובינציה" שממנה בא; אחרים קראו לו על דרך-הקיצור "אברמו". אך גם אלה וגם אלה זוכרים אותו "בצחוקו העסיסי והמהדהד, בחיוך שנתן תמיד ברוחב-לב ובחביבותו השופעת". כותב אחד מחבריו: " דוד הגיע אלינו לאוניברסיטה, ללימודי הביולוגיה, כאחד העתודאים וכבר די היה בכך שיהי אחד מ'בני הזקונים', שאנחנו ה'גדולים' יותר בשלוש שנים צריכים לטפח אותם ולהשגיח עליהם, מאחר ורק זה עתה יצאו מהבית. עד מהרה הסתבר לנו, שאת דוד אין צורך לפנק והוא בעצמו יכול היה לעזור להרבה אחרים, אם בלימודים ואם בחיוך. מטבע הדברים שבמחזור של כמאה סטודנטים לא מכירים כולם את כולם, לכל אחד כמה חברים קרובים במיוחד, וכל השאר הם כרקע. בכל זאת ישנם כאלה שהכל מכירים אותם, בזכות ייחוד זה או אחר, וכזה היה גם דוד. אם הדבר במעבדה, בהשתוללות, במסיבת-פורים, או הנחיית מסיבת-הגמר, ואם סתם במעשים פעוטים של יום יום, שאנו למדים על ערכם האמיתי רק כאשר אי-אפשר לחזור עליהם שוב". חבר לחדר- המגורים בירושלים, אליהו הלפרן, כתב: "כשם שהיה גופו רחב, כך היה זריז כברק. הרגשתי זאת על בשרי, לא פעם, כאשר בחדר בו גרתי אתו במשך שנה אחת ערכנו היאבקויות ידידותיות. כשם שלבו היה רחב, טוב וידידותי, כך היה אברמו חברה'מן ו'ממזר' משעשע ורגיש, שידע מתי להיות 'סבון' בלימודים וידע מתי 'לשים פס', שהיה לו חוש ליופי וטעם מעודן, רגיש לכל צורות ביטוי האמנותי". דוד לא היה "תולעת ספרים", נטייתו למדע לא האפילה על אהבת חיים. אהב מוסיקת ג'ז וספיריטואלס כושיים. ניסה כוחו בכתיבת שירים, בהם משמשים בערבובייה נושאי אהבה, מוות ונוף. את שיריו כתב לעת מצוא, לפעמים גם על דף מילמטרי. לפעמים חיבר מילים חדשות לפזמונים ידועים, לפעמים כתב שירים היתוליים למסיבות-גמר, ולפעמים ביטא בשיריו את הרגשותיו הכמוסות. חברתו הניה אספה והעתיקה את שיריו לאחר נפילתו. כעתודאי, עבר בחודשי החופש אימוני טירונות, קורס מ"כים וקורס קצינים בסיסי. במלחמת ששת הימים לקח חלק במערכה על ירושלים ונלחם באבו-תור. במלחמה עבר את טבילת האש הראשונה שלו ועמד בהפגזת אויב כבדה. לידו נהרג חבר, סטודנט-עתודאי כמותו, מפגיעת פגז אויב. זכר החבר שנהרג רדף אחריו ימים רבים. הוא שיתף אחרים ברגשותיו ולא הסתיר מהוריו את אימי הקרב. הוא סיים את לימודיו, זכה בתור בוגר למדעי-הטבע ובנובמבר 1,967 התגייס לשירות סדיר בצה"ל, עבר קורס קציני תותחנים, קיבל דרגת סג"מ והוצב בגדוד של חטיבת חיל-רגלים. מרבית ימי שירותו הצבאי עברו עליו בצפון הארץ, והוא השתתף ברבות הארטילריה בבית-שאן, אל-חמה ורמת-הגולן. בגדוד הוכר כקצין מסור ומעולה. חבר מספר, שלא היה גאה בדרגתו ולא התנשא; כאשר היו החיילים הזוטרים מטעינים משאיות בפצצות נרתם גם הוא למלאכה כאחד הטירונים. בתקרית אש ליד אל-חמה פגע קליע פגז שנורה מסוללה עיראקית באוהל המגורים של דוד וחדר למיטתו. דוד, שלא היה באוהל בזמן הפגיעה, הביא להוריו למזכרת סדין נקוב, וסיפר להם על מהלך הקרב, שבו השיבו חיילינו באש ושיתקו את התותחים העיראקיים, "נקמת הסדין הנקוב". דוד הועלה לדרגת סגן ושימש בתפקיד קצין סיורים ותצפית. ככל שנקפו הימים לקראת מועד שחרורו משירות חובה, שעמד לחול במרס 1970, החל לתכנן את המשך הלימודים. היה עליו לשרת שנה אחת בשירות-קבע והוא קיווה כי יועבר לתפקיד הדרכה במרכז-הרץ ולפיכך פנה למכון וייצמן והתקבל ללימודי המשך לקראת התואר השני. כדי שיצליח בלימודים אלה למד תוך כדי שירותו את השפה הגרמנית, שהיא שפתם של רבים מן הפרסומים החשובים במדעי החיים. בסוף חודש יוני 1969 נועדו לגדוד מספר ימי נופש בעכו, במחנה נופש צבאי על שפת הים. אולם השהות במחנה הייתה קצרה מאוד. באישון לילה, כעבור יומיים, הוזעק הגדוד ונשלח לתגבר את מערך הארטילריה בחזית התעלה. המרגמות נכנסו מיד לפעולה, ודו, בתפקידו כקצין סיורים ותצפית, טיווח את הירי למטרות מצריות. כאשר הושלמה המשימה יצא הגדוד חזרה אל הצפון. באחת החנויות, ליד רחובות, הספיק דוד לטלפן לחברתו הניה ולהודיעה על בוא, אולם הוא לא הגיע. באותו לילה, י"ח תמוז תשכ"ט (4.7.1969), כאשר קרבה שיירת הגדוד ללוד אירע האסון. דוד נסע בג'יפ עם עוד שלושה חיילים בראש השיירה. הוא הפנה את רכבו לעברו השני של הכביש כדי לכוון את השיירה, ואז הגיחה ממול משאית כבדה ופגעה בעוצמה גדולה בג'יפ. הג'יפ שנפגע עלה בלהבות, וארבעת נוסעיו נשרפו חיים. כותב מפקד הגדוד: "דוד ז"ל היה עבורנו יותר מקצין. היה בו קסם מיוחד. היה בו קסם של רצינות. היה מבוגר ברוחו ולכל דבר ניגש ביסודיות וברצינות. הוא מילא תפקיד בכיר ביחידה ועשה זאת בהצלחה מוחלטת, הראויה לשבח. חיבבתיו כאדם, ומעל הכל ראיתי בו את הבן המסור והדואג לשלום הבית, מדי פעם היה מבקש חופשה קצרה לראות מה שלום אמא ואבא. עדיין קשה לי להאמין שדוד ז"ל ובריו אינם אתנו. היינו חבורה מגובשת עם מורל גבוה, ומאז הלכו אופפת אותנו ריקנות".